הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"הלכה כרבי מחברו"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא קכד ע"א-ע"ב

אמרי רבה בר חנא אמר ר' חייא: עשה כדברי רבי - עשה, כדברי חכמים - עשה;
מספקא ליה: אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו,
או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.
אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי,
קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו;
ורב נחמן דידיה אמר: מותר לעשות כדברי רבי,
קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.
אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי, ואם עשה - עשוי,
קא סבר: מטין איתמר...

מבנה הסוגיה:

1.
קביעת הלכה על ידי רבה בר חנא בשם רבי חייא:

אמרי רבה בר חנא אמר ר' חייא: עשה כדברי רבי - עשה, כדברי חכמים - עשה;

למעשה, אין כאן הכרעה אמיתית בין דעת "רבי" ודעת "רבנן", ושתי הדעות מתקבלות.
"חכמים"="תנא קמא" בברייתא, ובהשך ="רבנן"

1.1

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד א:

עשה - ולא נאמר טעה בדבר משנה חוזר.

האם כך אפשר לומר גם לגבי כל דין שעליו נאמר ש"בדיעבד" תופס?

2.
ה"סתמא דגמרא" מסבירה את הפסק בסעיף 1:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד ב

מספקא ליה: אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו,
או הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

לרבה בר חנא היה ספק לגבי כלל הפסיקה של "הלכה כרבי מחברו", האם הכוונה גם, ש"הלכה כרבי מחבריו", כלומר, האם הלכה כרבי רק נגד דעת יחיד או שהלכה כמותו גם נגד רבים.

2.0.1
ומי שמעלה את הספק הוא החכם "הקרוב" ביותר אל "רבי" - "רבי חייא"
ולכן ניתן אולי לחדש ["חידוש"]: אולי רבי חייא הוא זה שקבע את הכלל של "הלכה כרבי מחברו", וכאן בסוגייתנו הוא מתלבט כיצד לקבוע ו/או לנסח את הכלל.

2.1
הערה חשובה: לפי פשט הדברים משמע שהספק הזה הוא גם לגבי כל מחלוקת אחרת בש"ס בין רבי וחבריו!

2.1.1
וכך משמע ברשב"ם:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד ב:

מספקא ליה - הא דאמרי' בעירובין (דף מו:) הלכה כרבי מחבירו אי אמרי' דוקא מחבירו כשחולק יחיד עליו אבל לא מחביריו דבכל מקום הלכה כחביריו והכא חביריו פליגי עליה.
ואפילו מחביריו - בכל מקום וה"ה להך.

2.2
ויש ראשונים שמסבירים לא כך, אלא שהספק הוא דווקא בסוגייתנו - ראה בתוס' - בהמשך.

2.3
הערה: משמע שהכלל הבסיסי של "הלכה כרבי מחברו" נקבע בתקופה קדומה - בזמן תלמידי רבי.
אבל ראה הערתנו לעיל בסעיף 2.0.1.

2.3.1
וכך משמע:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד ב:

מספקא ליה - הא דאמרי' בעירובין דף מו:) הלכה כרבי מחבירו אי אמרי' דוקא מחבירו כשחולק יחיד עליו אבל לא מחביריו דבכל מקום הלכה כחביריו והכא חביריו פליגי עליה.

2.3.2
ויש לשאול: האם הספק הוא עובדתי היסטורי אם ההלכה שנקבע ונוסחה במסכת עירובין היתה "מחברו או "מחבריו".

2.3.3
או אולי, ברור אמנם מה היה הנוסח - "מחברו", והספק הוא בשאלה של פרשנות - של אמוראים מאוחרים - בסוגייתנו - האם הכוונה רק "מחברו" או גם "מחבריו".

3.
תוספות מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד ב:

מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו או אפילו מחביריו -
תימה דבכולי גמרא אומר דאין הלכה כרבי מחביריו והכא מספקא ליה

תוס' טוען שסוגייתנו כבר מכירה הרבה סוגיות בש"ס שבהן משמע שברור שהכלל שנקבע הוא, שהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו.

3.1
הערה, גם מהרשב"ם משמע שסוגייתנו כבר ידעה את הסוגיה במסכת עירובין דף מו.

3.1.1
לולא הרשב"ם הייתי אומר שאולי דווקא סוגייתנו היא הסוגיה הראשונה שדנה בעניין זה - וכלעיל בסעיף 2.0.1.

3.2
תוס' מוסיף קושיה:

ותו דרב נחמן דידיה אמר אפי' מחביריו וקיי"ל כרב נחמן בדיני
והא קיימא לן דאין הלכה כרבי מחביריו

בסוגייתנו משמע שרב נחמן - שהכלל הוא שהלכה כרב נחמן בדיני - סובר "אפילו מחבריו" [ראה בהמשך], וזה סותר לכלל בכל הש"ס [=קיי"ל] שאין הלכה כרבי מחבריו.

3.3
עונה תוס':

ומפרש ר"ת דדוקא הכא מספקא ליה אבל בעלמא לא
וכן לרב נחמן

כל המחלוקות בסוגייתנו הם רק בהקשר לסוגייתנו ולא מהווים כללים עקרוניים לכל הש"ס.

3.3.1
והוא מקשה:

אבל קצת קשה דקאמר רב נחמן מותר לעשות כדברי רבי
וכיון דסבירא ליה הכא שהלכה כרבי מחביריו אמאי קאמר מותר חייב לעשות הוה ליה למימר

אם הדיון הוא רק לצורך סוגייתנו הרי שרב נחמן היה צריך לנסח "חייב לעשות כרבי" ולא רק "מותר".
[אבל הרי גם לשיטת הרשב"ם - שהדיון בסוגייתנו הוא דיון עקרוני לכל הש"ס - קשה].

3.3.2
ועוד קשה:

ותו דקאמר קסבר רבא מטין איתמר כלומר מטין הדבר לעשות כרבנן לכתחלה ובכל הגמרא לא קאמר מטין אלא על אותו שפסק הלכה כמותו כדאמרי' בהכותב (כתובות דף פד:) גבי הלכה כר"ע מחבירו מר סבר הלכה איתמר ומר סבר מטין איתמר והכא לא הוזכרה הלכה אלא על רבי ולא על רבנן

הביטוי - בהמשך - "מטין" - לא מתאים למשמעותו בכל הש"ס [והרי גם לשיטת הרשב"ם תקפה קושיה זו].

3.4
הסבר "סופי" של תוס':

ונראה לר"י דהכי מספקא ליה אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו שפסקו כך בהדיא.

הספק הוא אם הכלל שאין הלכה כרבי מחבריו הא כלל מוחלט, שאף פעם אין הלכה כרבי נגד חבריו, או שהכוונה היא רק, שאין הכרח במקרה כזה שהלכה כ"רבי", אלא, לפעמים הלכה כמותו גם נגד חבריו [כשמסתבר טעמו], ולפעמים, אין הלכה כמותו נגד חבריו.

4.
המשך הגמרא:
דעה אחרת:

אמר רב נחמן אמר רב: אסור לעשות כדברי רבי,

כוונתו בפשטות היא, שלגמרי אין הלכה כרבי.

4.1
מדוע הוא לא מנסח בלשון חיובית "הלכה כחכמים".

4.2
מדוע הניסוח "אסור לעשות כדברי רבי" ולא "אין הלכה כרבי".

5.
ה"סתמא דגמרא" מסבירה את דעת רב נחמן בשם רב:

קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו;

הלכה כרבי נגד חברו אבל לא נגד חבריו - רבים, ולכן בברייתא בסוגייתנו אין הלכה כרבי.

5.1
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד ב:

אסור לעשות כדברי רבי - אסור לדון כן דקעבר אלא תטה משפט דהא אם עשה אינו עשוי כדמפ' לקמיה
קסבר הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו
והאי דקאמר אסור לעשות כן ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו משום דאמר לעיל כי האי לישנא עשה כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור לעשות.

הוא עונה על השאלה לעיל בסעיף 4.2 - עניין של התאמת סגנון.

5.1.1
אבל עדיין קשה מה הוא בא לומר בדבריו:

אסור לדון כן דקעבר אלא תטה משפט דהא אם עשה אינו עשוי כדמפ' לקמיה

מדוע לא מציינים זאת לגבי כל הלכה בש"ס שלא נפסק כמותה!

6.
רב נחמן חולק על רבו - רב:

ורב נחמן דידיה אמר: מותר לעשות כדברי רבי,

6.1
ה"סתמא דגמרא" מסבירה את דעת רב נחמן:

קא סבר: הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו.

רב נחמן עצמו פוסק שהלכה כרבי מחבריו - גם נגד רבים - רבנן.

6.1.1
מכאן נלמד שתלמיד יכול לחלוק על רבו גם כשלפני כן הוא עצמו אמר את ההלכה בשם רבו.

7.
פסק ההלכה של רבא:

אמר רבא: אסור לעשות כדברי רבי, ואם עשה - עשוי,

מצד אחד הוא פוסק כרב נחמן בשם רב - לעיל בסעיף 4 - אבל הוא מוסיף "ואם עשה עשוי". ואולי זוהי הכוונה גם לאמור בסעיף 4, ויש בזה תשובה לאמור בסעיף 4.2, כלומר לכתחילה אין הלכה כרבי אבל בדיעבד - עשה.

7.1
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד ב:

אמר רבא (הלכתא) +מסורת הש"ס: [אסור לעשות]+ כרבי כו' - אהא הלכתא לא סמכינן אלא אהלכתא דרב פפא דהוא בתרא לקמן בשמעתין /בבא בתרא/ (דף קכה:).

אם גורסים כאן "הלכתא" הרי שקובע הרשב"ם שאין זו ה"הלכתא" הסופית.
ואם לא גורסים כאן "הלכתא" בא הרשב"ם לומר, שאין כך ההלכה הסופית של הגמרא - רב פפא.
ולא מדובר ב"הלכתא" של הסבוראים, אלא בהלכתא של רבא ושל רב פפא.

7.2
ה"סתמא דגמרא" מסבירה את דעת רבא:

קא סבר: מטין איתמר.

בפשטות, המשמעות היא כדברינו לעיל בסעיף 6.

7.3
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכד עמוד ב:

מטין איתמר - כך נאמר בבית המדרש מטין את הדין אחר דברי חכמים לדון כן לכתחלה
ומיהו אי עבד כרבי עבד ולא מהדרינן עובדא
והכי מפרשינן לכל מטין איתמר שבגמרא והכי אמרי' בהדיא במס' [כתובות] (דף פד:).

מה ההבדל ביו "מטין" לבין "לכתחילה".

8.
ברייתא כדברי "רבי":

תני רב נחמן בשאר ספרי דבי רב: +דברים כ"א+ בכל אשר ימצא לו - פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן,
אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל,
ומני? רבי היא.

9.
ברייתא כדברי רבנן:

תני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב: בכל אשר ימצא לו - פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן,
וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקיל,
ומני? רבנן היא.

10.
דברי שמואל:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בכור נוטל פי שנים במלוה.
למאן?

11.

אילימא לרבנן, השתא שבחא דאיתיה ברשותיה - אמרי רבנן: לא שקיל, מלוה מבעיא?
אלא לרבי.

דברי שמואל הם לפי רבי. משמע, ששמואל פוסק כ"רבי" [ואולי אין הכרח בזה!]

12.
קושיית סתירה:

ואלא הא דתניא: ירשו שטר חוב - בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית, מני? לא רבי ולא רבנן!

12.1
והגמרא מיישבת:

לעולם לרבנן, ואצטריך,
סלקא דעתך אמינא: מלוה כיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמיא, קא משמע לן.

וכלעיל ברישא של סעיף 11.

13.
והגמרא ממשיכה לדון בדברי אמוראים אחרים בעניין זה - לפי רבנן ולפי "רבי".

שלחו מתם: בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית.
למאן?
אילימא לרבנן, השתא שבחא דאיתיה ברשותיה - אמרי רבנן דלא שקיל, מלוה מבעיא?
אלא לרבי...

14.
רק קצת קשה לי, מדוע תוס' אמר לעיל - בסעיף 3.2 - שהלכה צריכה להיות כרב נחמן בדיני - הרי בסוגייתנו יש פסוק לפי כל המהלך הארוך בגמרא ולפי האמוראים המאוחרים, רבא וכו'...

תגובות