עיתוי ותוכן / רפי זברגר

בבא בתרא קכ ע"א

הקדמה

שמות בנות צלפחד אשר עסקנו בהן בדפים האחרונים, מפורטים בתורה פעמיים. פעם הראשונה כאשר באו למשה עם שאלתם: וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה (במדבר כ"ז, א'), ופעם שניה לקראת סוף ספר במדבר, בתיאור התורה על האיסור לבנות בדור ההוא, לשאת אדם משבט אחר. שם מספרת התורה על נישואי בנות צלפחד: וַתִּהְיֶ֜ינָה מַחְלָ֣ה תִרְצָ֗ה וְחָגְלָ֧ה וּמִלְכָּ֪ה וְנֹעָ֖ה בְּנ֥וֹת צְלָפְחָ֑ד לִבְנֵ֥י דֹדֵיהֶ֖ן לְנָשִֽׁים (שם, ל''ו, י''א).
אנו רואים שסדר כתיבתן שונה בשתי הפעמים. בפעם הראשונה נועה הייתה שניה ותרצה אחרונה, ובפעם השנייה הפוך: תרצה שנייה ונועה אחרונה. הגמרא דנה בכך, וקובעת כללים בנושא. 
 

הנושא

להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן
אומרת הגמרא, שבפעם השנייה הן מוזכרות לפי הגיל, כך שכל הקודמת שם – מבוגרת יותר. ולעומת זאת, בפעם הראשונה מוזכרות לפי חכמתן, כך שכל הקודמת בפסוק הראשון - חכמה יותר. יוצא לפי כלל זה, שנועה חכמה יותר מחגלה, מלכה ותרצה, לעומת זאת, תרצה מבוגרת יותר מחגלה מלכה ונועה.
הגמרא אומרת, שדברים אלו מסייעים לקביעתו של רבי אמי בירושלמי (שביעית, פרק ט', הלכה א') שאמר:  בישיבה הלך אחר חכמה, במסיבה הלך אחר זקנה.
מקומות אשר עוסקים בדברים חכמים כמו בישיבה – יש להקדים את החכמים, ולעומת זאת, באירועים אחרים כגון מסיבה, חתונה וכדו' - מזכירים קודם את האנשים המבוגרים.
רב אשי מסייג את הכלל וקובע: והוא דמפליג בחכמה, והוא דמפליג בזקנה.
רק אם יש הבדל ניכר בחכמה, יש להקדים את החכם, וכן בזקנה – רק אם המבוגר ''זקן מופלג'' רק אז חובה להקדימו.
נזכיר גם, כי הגמרא מביאה דעה חולקת אשר נשמעה "בבית המדרש" של רבי ישמעאל: בנות צלפחד שקולות היו.
הם למדו מן המילה בפסוק השני: וַתִּהְיֶ֜ינָה – מלמד שכולן היו שוות בדרגת חכמתן. 

מהו המסר?

ההלכה נפסקה כמו ההסבר הראשון, הקובע כי יש להקדים להזכיר בני אדם לפי ההקשר. אם נמצאים ב''דיוני חכמה'' בישיבה, או במקומות דומים, יש להקדים את החכם המופלג, למרות שיש באזור גם זקן מופלג. ואם החכמה "אינה מהווה משקל" באותו מקום, הרי שיש להקדים את המופלג בזקנה, לפי הכלל שאנו מכבדים אנשים מבוגרים.
ניתן ליישם את "עיקרון ההקשר הנכון'',  גם במצבים אחרים בחיים. לא רק בנושא הקדמות אנשים, כפי שלמדנו היום, אלא גם להשתדל ולומר את ''המשפט המתאים לאותו מצב'', או במקרים רבים ''לא לומר משפט שאינו מתאים''. עיקרון זה מובע גם במשפט הידוע: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר, דבר שאינו נשמע". כלומר, בכל מצב בחיים יש ''לקרוא את המציאות'' ולנהוג לפיה - לומר את הדבר הנכון לומר, בזמן הנכון לאיש הנכון.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]