אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם
בבא בתרא קיח ע"א
"אמר אביי, שמע מינה: לא הוה חד דלא שקיל, דאי סלקא דעתך הוה חד דלא שקיל, איבעי ליה למצווח".
השם אביי הוא ראשי תבות: אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם (הושע יד, ד). ולא משום שבעצמו היה יתום, אלא משום שדרכו היתה לרחם על היתומים, וכך אמרו במסכת כתובות דף קו ע"א: "כי הוו מיפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי - הוו פיישי (רש"י: אוכלי שלחנו) מאתן רבנן וקרו נפשייהו יתמי דיתמי".
וכן חמל אביי בסוגייתנו והיפך בזכות אותם יתומים שעלולים היו שלא לנחול נחלה בארץ ישראל. וגם רב פפא שהקשה, דוקא בפני אביי הקשה רבות בסוגייתנו, ולא בפני רבא שהיה רבו גם הוא והיה רגיל להקשות גם בפניו".
בסוגיות נוספות מצינו שהיה אביי חומל על יתומים:
במסכת כתובות דף צא ע"ב: "א"ל אביי: מי דמי? התם אית להו פסידא ליתמי, הכא מאי פסידא אית ליה? מאה יהיב, מאה שקיל".
ובמסכת כתובות דף קט ע"ב: "אמר אביי: האי מאן דמוקים אפוטרופא, נוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי".
ובמסכת בבא בתרא דף ח ע"א: "רבה רמא צדקה איתמי דבי בר מריון, א"ל אביי, והתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים! א"ל: אנא לאחשובינהו קא עבידנא".
ובמסכת בבא בתרא דף לב ע"ב: "רבא בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי, א"ל אביי: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה: ארעא במשכונתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי... א"ל: לקוחה בידי לא מצית אמרת, דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא, אלא זיל אהדרה ניהלייהו, וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו".
