סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

לשון מדויקת / רפי זברגר

בבא בתרא קה ע"ב
 

הקדמה

במשנה הקודמת, בדף ק''ג למדנו על שני לשונות של מכירת ''בית כור עפר''. אחת בלשון ''מידה בחבל'' שמשמעה בדיוק המידה שהוסכם במכירה [בית כור] לא פחות ולא יותר, והלשון השניה ''הן חסר הן יתר'' שמשמעה ''בערך'' – לא חייב להיות בדיוק המידה אלא יכול להיות קצת פחות או קצת יותר. 
המשנה שלנו דנה במוכר אשר נקט בשתי הלשונות יחדיו, האם הלשון הראשונה ''תופסת'' או הלשון השניה.  
 

הנושא

נקדים ונאמר כי דעת בן ננס המובאת במשנה סוברת כי הולכים אחרי הלשון השניה, אשר מבטלת את הלשון הראשונה: 
מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר - בטל "הן חסר הן יתר" "מדה בחבל". הן חסר הן יתר מדה בחבל - בטל "מדה בחבל" "הן חסר הן יתר" - דברי בן ננס:
אם אמר ''הן חסר הן יתר'' ולאחר מכן ''מדה בחבל'' – ה''מידה בחבל'' מבטלת את הלשון של ''הן חסר הן יתר'',
ואם אמר ''מדה בחבל'' ולאחר מכן ''הן חסר הן יתר'' – ''הן חסר הן יתר'' מבטלת את לשון של ''מידה בחבל''. 
גם רב וגם שמואל מצטטים את דברי חכמים, החולקים על בן ננס. אנו נתמקד בדברי שמואל:
אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי בן ננס, אבל חכמים אומרים: הלך אחר פחות שבלשונות.
כאמור, שמואל מביא את שיטת חכמים החולקים אל בן ננס, אשר כזכור סובר ''הלך אחר הלשון האחרון''. חכמים סוברים: ''הלך אחר הפחות שבלשונות''. כלומר: חכמים מתלבטים האם יש ללכת אחר הלשון הראשון, או הלשון האחרון, ולכן הם סוברים כי ''יד המוכר על העליונה'', כיוון שהוא ''מוחזק'' בקרקע, ויש לקבוע את הלשון אשר ''מטיבה'' יותר עם המוכר. ולכן: אם המוכר נתן יותר קרקע – הולכים לפי ''מידה בחבל'' והקונה צריך להחזיר את ה''עודף'', ואם המוכר נתן פחות קרקע – הולכים לפי ''הן חסר הן יתר'' , והמוכר אינו חייב לפצות את הקונה על החסר.
הגמרא מתלבטת מה דעתו של שמואל בעצמו, האם הוא סובר כמו בן ננס או כמו חכמים. הגמרא מנסה להסיק זאת מתוך הלשון בו נקט: זו ולא סבירא ליה. מן המילה זו במשפט זו דברי בן ננס, מבינה הגמרא, כי שמואל חולק על בן ננס, שהרי רב, חברו של שמואל, גם ציטט את דברי חכמים החולקים על בן ננס אך אמר זאת בלשון אחרת: חולקין עליו חביריו על בן ננס. מתוך העובדה שרב לא השתמש במילה זו, כנראה שהוא מסכים לדעת חכמים, אך שמואל כנראה לא מסכים, והוא כביכול אמר: זו דעתו של בן ננס, אך אני - חולק עליה.
הגמרא ממשיכה להקשות על המסקנה. כיצד אנו אומרים ששמואל חולק על בן ננס, והרי ראינו במקום אחר, ששמואל גם סובר את סברת בן ננס: "הילך אחר הלשון האחרון". לכן הגמרא משנה את הכלל הקודם וקובעת:     אלא זו וסבירא ליה. כלומר, למרות ששמואל נקט במילה זו, הוא מסכים לדעתו של בן ננס. 
ממשיכה הגמרא להקשות ממקום אחר, שם נראה כי שמואל לא סובר ''הילך אחר לשון אחרון'', ואמנם מסקנת הגמרא:
אלא לעולם זו ולא סבירא ליה [ואת ההוכחה הראשונה שלכאורה למדנו הפוך, מסבירים בדרך אחרת].  
 

מהו המסר?

למסקנת הגמרא, כאשר אדם משתמש בביטוי: זו דעתו של ... אבל מישהו אחר סובר אחרת... אותו אדם המצטט את שתי הדעות, לא סובר כמו הדעה הראשונה, מכיוון שהשתמש ביחס אליה במילה זו , כאילו אמר: זו דעתו, אך אני איני סובר ומסכים לדעה זו.
מסקנה זו מלמדת אותנו לשים לב בדיונים, וויכוחים וכדו'. אם גם אנו נאמר משפט כמו: זו דעתו של פלוני אבל אלמוני סובר אחרת, כנראה משמעות שאנחנו לא סוברים כמו פלוני. אנשים לא נוטים לשים לב ולדקדק בלשונם, אך רצוי לעשות זאת.
בהמשך הנאמר לעיל, רצוי מאוד לא להשאיר ''שאלות פתוחות'' ו''נושאים לא סגורים''. אם יש ספק מה דעתו של אדם, הרי שרצוי מאוד שיבהיר לכולם, ויאמר: זו דעתי, מהסיבות אלו ואחרות. לא להשאיר דברים מעורפלים, אשר גורמים לדיונים מיותרים ועקרים, מה באמת חשב אדם על נושא זה, במקום לשאול אותו ולהבהיר את הנושא חד משמעית.
ככלל, אין להתווכח או לדון על נושאים, אשר ניתן בקלות יחסית לברר אותם, ובכך לחסוך זמן יקר לכולם.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר