כלפי ליא / רפי זברגר

בבא בתרא קד ע"ב
 

הקדמה

עסקנו בדף של אתמול את המשנה ''בית כור עפר אני מוכר לך''. אמרנו שאם המוכר השתמש בלשון של ''הן חסר הן יתר'' ניתן להחסיר מסכום המכירה עד ארבעה אחוז בערך. ועוד אמרנו שם, שאם החסיר יותר מהכמות המותרת ''יעשה חשבון''. לקראת סוף המשנה נאמר שם: ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר. כלומר, אם החיסרון היה גדול מהמותר, הרי שהקונה צריך להחזיר, לא רק את העודף על המותר אלא את הכול.   
 

הנושא

שואלת על כך הגמרא מיד בתחילת הקטע העוסק במילים אלו של המשנה: כלפי ליא?
ניסוח של השאלה במשנה, נראה הפוך מן הדין!
את ''המותר'', שזו הכמות הנוספת על המותר, הוא בוודאי חייב להחזיר, שהרי זה נראה כמו גזילה. המשנה הייתה צריכה להגיד: לא את המותר בלבד מחזיר לו, אלא גם את הרובע חייב להחזיר.
עונה רבין בנו של רב נחמן: באמת נכון. הגרסה הנכונה היא כמו שחשבנו בשלב הראשון: לא את המותר בלבד מחזיר, אלא את כל הרבעין כולם.
 

מהו המסר?

מי שלא עושה לא טועה. כל אדם, יצור אנוש טועה במשך חיו אלפי פעמים. טעויות קטנות או טעויות קטנות.
כמו תמיד השאלה היא איך ''לוקחים'' את העובדה כי טעינו. האם האדם אשר טעה נכנס למרה שחורה, עצבות ויגון. או שמא אומר לעצמו, טעיתי, נסיק מסקנות ונמשיך ללכת הלאה.
מתוך תשובת הגמרא, אשר הפכה את הניסוח מקצה לקצה, אנו למדים כי אפשר "לטעות בגדול", ואפשר גם "לתקן בגדול''. לא מתים מכך, לא כועסים ואף לא מתרגזים – בודקים, מתקנים וממשיכים הלאה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]