סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1026
"אי הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה מיבעי ליה קשיא"
בבא בתרא קכז ע"א
הגמ' נשארה ב"קשיא" על דברי רב שיזבי שסובר: שטומטום שנמצא זכר, לא נימול בשמונה שחל בשבת.
מסביר הרשב"ם: שהמילה קשיא פירושו שזה לא תיובתא, שהרי כשהגמ' קודם שאלה על רב שרביא נשארה הגמ' בתיובתא, כי שם זה תיובתא ממש שמופרכים דבריו, אבל כאן על רב שיזבי אין אנו שואלים בלשון תיובתא אלא בלשון קשיא, משום שאולי המשנה קיצרה, ויכול הוא לענות: שכוונת המשנה לזכר ולנקבה ולנדה, ולכן לא מופרכים לגמרי דבריו של רב שיזבי. דברים אלו של הרשב"ם לכאורה סותרים את מה שהרשב"ם בעצמו אומר לעיל בדף מ"ב:, ויש לבאר את העניין. לעיל בדף מ"ב: הובאה מימרא של שמואל, והגמ' שאלה עליו קוש' וסיימה בלשון קשיא, הביא הרשב"ם בשם ר"ח לפרש: שכאשר הגמ' מסיקה לאחר קוש', שהיא שואלת בלשון תיובתא, מופרכים בזה דבריו של אותו אמורא שעליו הקשינו בלשון תיובתא, משא"כ כשהגמ' מסיקה בלשון קשיא, פירושו: שקשה היה לחכמי הגמ' בשעת מעשה, אבל זה לא פירכא שמופרכים דבריו של אותו אמורא, כך הוא הכלל של ר"ח: שכאשר הגמ' אומרת תיובתא, נדחו דברי אותו אמורא ששאלנו עליו, וכאשר הגמ' אומרת קשיא, לא נדחו דברי האמורא ששאלנו עליו. זה תואם עם מה שהרשב"ם אומר כאן, שמכיוון שלרב שיזבי נשארנו בקשיא, לא נדחו דבריו לגמרי מהלכה, מכיוון שיש אפשרות לתרץ את הקוש'. זה ניחא לפירוש ר"ח, אבל הרשב"ם עצמו הרי סותר את דבריו, שהרי הרשב"ם שם בדף נ"ב: מקשה על ר"ח, ואומר: שאין לחלק בין מסקנת הגמ' בלשון תיובתא או בלשון קשיא, בשני הלשונות הפירוש שדברי האמורא נדחים , וגם בלשון קשיא זה פירכא מוחלטת לדבריו של האמורא ונדחים דבריו. וא"כ איך סותר אצלנו הרשב"ם את עצמו ואומר שהגמ' נקטה על רב שיזבי לשון קשיא ולא תיובתא, כי לא מופרכים ולא נדחים דבריו לגמרי. כך שואל הגאון רבי ישעיה ברלין המגיה במסורת הש"ס, ושאל זאת לנודע ביהודה בתשובותיו למהדורת ענינא בסי' קס"ג.
עונה לו הנודע ביהודה: שעל דברי הרשב"ם שסותרים אהדדי לא קשה, כי הרשב"ם שם בדף נ"ב: הסביר: מדוע הגמ' פעם אומרת תיובתא ופעם קשיא: שכאשר הגמ' שואלת ממשנה או מברייתא, לפרוך על דברי אמוראים אז המסקנה היא תיובתא, כי ממשנה ומברייתא אפשר להפריך את דברי האמוראים, ואילו כשהגמ' שואלת מדברי אמורא אחר, הגמ' מסיקה בלשון קשיא ולא בלשון תיובתא, ולכן כאן כאשר הקוש' על רב שיזבי היא מהמשנה, כמו הקוש' על רב שרביא, ובדברי רב שרביא כשהגמ' שאלה מהמשנה הגמ' הסיקה: "תיובתא דרב שרביא תיובתא", ואילו לדברי רב שיזבי הגמ' מאותה משנה אמרה קשיא, זה מביא את הרשב"ם לחלק, שדברי רב שיזבי אינם נדחים ומופרכים לגמרי, ולכן הגמ' אמרה עליהם קשיא. כך מתרץ הנודב"י.
אלא שהנודב"י מקשה: שיש כאן סתירות בכל דברי הפוסקים: הרי"ף באמת פסק את דברי רב שיזבי להלכה: שטומטום שנימול לאחד שנולד טומטום ונקרע ונמצא זכר אין מילת שמיני שלו דוחה את השבת. שואל עליו הרא"ש: איך הוא פסק כרב שיזבי, הרי בגמ' שלנו יש קוש' מהמשנה על דבריו של רב שיזבי, וכך הוכיח הב"י ביור"ד סי' רס"ו: שהרמב"ם ג"כ סובר כמו הרא"ש: שדברי רב שיזבי נדחו מההלכה, ולכן הרמב"ם בהל' מילה בכלל לא הביא את דבריו של רב שיזבי להלכה, כי להלכה נדחים דבריו וגם טומטום שנמצא זכר המילה שלו ביום השמיני כן דוחה שבת. שואל א"כ הנוב"י שם: הרי יוצא שדברי הרא"ש סותרים אהדדי: לעיל הרא"ש בדף נ"ב: כאשר הגמ' הסיקה על שמואל בקשיא, והרא"ש הביא את דברי שמואל, ע"כ שהוא סובר: שכיוון שמסקנת הגמ' היתה בלשון קשיא לא נדחים דברי שמואל להלכה, כי קשיא זה לא כמו תיובתא, ורק כשהמסקנה בלשון תיובתא מופרכים דבריו של האמורא עליו הקשינו, אבל כיון שדברי שמואל נדחים רק בלשון קשיא לא נדחים דבריו מהלכה, ואילו כאן הוא טוען: שדברי רב שיזבי נדחים מהלכה, אע"פ שהגמ' הקשתה עליו בלשון קשיא.
וכ"כ קשה גם על הרמב"ם, שפסק בהל' נחלות את הדין של שמואל המוזכר בדף נ"ב: אע"פ שהגמ' שאלה עליו והסיקה בלשון קשיא, על כרחך שגם הרמב"ם סובר: שכאשר הקושי' היא בלשון קשיא ולא בלשון תיובתא לא מופרכים דבריו של האמורא, וזה כדברי ר"ח שהביא הרשב"ם בדף נ"ב:, ולמה כאן הוא דוחה את רב שיזבי מהלכה למרות שמסקנת הגמ' היתה בלשון קשיא.
עונה הנוב"י: שבוודאי שיטתם של הרמב"ם והרא"ש היא כשיטתם של התוס' במס' מו"ק דף ב:, ותוס' סוברים: שכאשר הקושי' על האמורא לא באה ממשנה או מברייתא, אין גורסין בכלל מלה קשיא, כי גם קשיא לא מתאים כאשר הקושיא היא לא מתנאים, ולכן הם פסקו שם כשמואל: שלא נידחו דבריו, כי הם בכלל לא גרסו את המילה קשיא במסקנת הגמ', ולכן לא נדחו דברי שמואל, משא"כ כאן הקושי' על רב שיזבי, היא ממשנה ומברייתא, והגמ' מסיקה בלשון קשיא, והם בוודאי סוברים: שאין לחלק בלשון קשיא או תיובתא, וגם כשהקוש' היא רק כלשון קשיא, גם בזה נדחים דברי רב שיזבי מהלכה, היות והקוש' היא מתנאים, כך תירץ שם הנוב"י.
לסיכום: א) שיטת ר"ח המובאת ברשב"ם בדף נ"ב: שדווקא כשכתוב תיובתא, אז נדחים דבריו של אותו אמורא ששאלנו עליו ולא כשכתוב קשיא, וא"כ אצלינו כשעל דברי רב שיזבי מסקנת הגמ' היתה רק בלשון קשיא, פשוט הדבר שדברי רב שיזבי לא נדחים מהלכה, וזה כשיטת הרי"ף, שבאמת הביא את דברי רב שיזבי להלכה. ב) שיטת הרשב"ם בעצמו: שאין לחלק אם המסקנא היא תיובתא או בין קשיא, בשניהם מופרכים דבריו של אותו אמורא ששאלנו עליו, ואפי' אם הפירכה היא בלשון קשיא, אלא שלדברי הנודע ביהודה יש לחדש בדברי הרשב"ם: כפי שהוא הסביר והוכיח שדווקא כשהקוש' היא מהאמורא מתאים לשון קשיא, ואף שזה מופרך בפירכא גמורה, כיון שזה מדברי אמורא נוקטת הגמ' לשון קשיא, משא"כ כשהגמ' שואלת ממשנה או מברייתא ונוקטת לשון קשיא, זה בהכרח משום שהגמ' לא מתכוונת כאן לדחות לגמרי את דברי האמורא, וזה מה שהרשב"ם הסביר כאן: שעל אף שכתוב קשיא, אין זאת פירכא על רב שיזבי, מכיוון שיש תירוץ לקושי' הזאת, וא"כ גם לדברי הרשב"ם אפשר לפסוק כפי שהרי"ף פסק את המימרא של רב שיזבי, שמכיוון שהפירכא היתה בלשון קשיא, וזו פירכא ממשנה, ששם אם כתוב בלשון קשיא זה משום שזה באמת לא פירכא מוחלטת לדחות את דבריו של אותו אמורא. ג) שיטתם של הרמב"ם והרא"ש, וכך מוכיח הנו"ב: שגם הרמ"א והמחבר שסוברים כמו התוס' במו"ק: שאין לחלק אם כתוב תיובתא או קשיא, וגם אם כתוב קשיא זה פירכא גמורה לדחות את דברי האמורא, אלא שהם סוברים: שכאשר הקושי' היא מכח אמורא ששואל, בזה בכלל לא מתאים אפי' לשון קשיא כדברי התוס' במו"ק, ולכן כיון שכאן שאלו ממשנה, ומסקנת הגמ' היתה קשיא, נדחים דברי רב שיזבי מההלכה. נמצא, שלמעשה יש לנו מחלוקת אם לפסוק כרב שיזבי או לא. דעת הרמב"ם והרא"ש: שהלכה היא לא כרב שיזבי. ודעת הרי"ף: שההלכה היא כן כרב שיזבי. שתי דעות אלו הובאו ברמ"א ביור"ד בהל' מילה סי' רס"ו סעי' י': "טומטום שנקרע ונמצא זכר מלים אותו אפי' בשבת", זוהי דעתם של הרמב"ם והרא"ש, ויש חולקים אומר הרמ"א, וזה שיטתו של הרי"ף שפוסק להלכה כרב שיזבי: שמילת יום השמיני של טומטום שנקרע ונמצא זכר אינה דוחה את השבת.
(הרה"ג מיכל זילבר שליט"א)
