הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אלא מהא ליכא למשמע מינה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא קד ע"א
גמ'. איבעיא להו: בית כור סתמא, מאי?
תא שמע: בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל,
פחות כל שהוא - ינכה, יתר כל שהוא - יחזיר;
הא סתמא - כהן חסר הן יתר דמי.
אימא סיפא: ואם אמר לו הן חסר הן יתר, אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה - הגיעו;
הא סתמא - כמדה בחבל דמי!
אלא מהא ליכא למשמע מינה.
ת"ש: בית כור עפר אני מוכר לך, כבית כור עפר אני מוכר לך,
הן חסר הן יתר אני מוכר לך, אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה...
1.
ממשנתנו המסקנה היא "אלא מהא ליכא למשמע מינה"
ורב אשי פותר את ה"איבעיא" מתוך ברייתא.
2.
הביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה" - 24 מופעים בש"ס.
ביטוי זה קשור לנושא של "ניסוח המשנה" [וגם ל"עריכת המשנה"]
3.
ראה גם בגמרא מסכת זבחין דף פט:
איברי עולה כו'. ואמאי? מתנה קמייתא דמכפרה תיקדום והנך לא! אמר רבינא: הכא בחטאת הלוים עסקינן, ואע"ג דכי עולה דמי, קאמר רחמנא היא תיקדים. במערבא אמרי: הואיל והתחיל במתנות גומר.
איבעיא להו: דם חטאת ואיברי עולה, איזה מהן קודם? דם חטאת קודם מפני שמרצה, או דילמא איברי עולה קודמין מפני שהן כליל לאישים?
תא שמע: דם חטאת קודם לדם עולה; לדם עולה הוא דקדים, לאיברי עולה לא קדים.
אדרבה, מסיפא: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת; לאימורי חטאת הוא דקדים, לדם חטאת לא קדים!
אלא מהא ליכא למשמע מינה.
כאשר עורכים דיוק מהרישא ולעומתו עורכים דיוק מהסיפא ונוצרת סתירה. בדרך כלל התרוץ הוא או שהרישא או שהסיפא מדוייקים יותר והחלק השני [הרישא או הסיפא] אין לדייק ממנו.
בסוגייתנו, לאור הסתירה הנ"ל, מסכמת הגמרא "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
4.
רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ט הלכה ב:
וכיצד סידור הקרבתן, מוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף יום טוב, שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו וכן כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה.
בגמרא יש כמה בעיות של "בעיא דלא איפשיטא", והגמרא נשארה בספק. הרמב"ם הכריע בספק זה "אי זה שירצה – יקדים" בפשטות משמע שהכרעת הרמב"ם היא מדין הכרעה בספק. ומכיון שאין שום כלי הכרעתי שיכול לסייע בהכרעת הספק [כמו: חומרא, קולא, וכד'] לכן הרמב"ם קבע שיעשה מה שירצה!!!
5.
ה"שפת אמת" אומר [ראה דבריו גם ב"מתיבתא", הערה ח], שאין הכרעת הרמב"ם מדין ספק, אלא שזוהי הכרעת הגמרא עצמה. מכיון שהגמרא הראתה שניתן לדייק דין שונה מהרישא ומהסיפא, משמע שכך המשנה והגמרא פוסקים שניתן לעשות בצורה שיבחר, ויקדים מה שירצה.
6.
ויש לעיין: האם כאשר הגמרא מסתפקת וקובעת "אלא מהא ליכא למשמע מינה" פירוש הדבר שלתנאים עצמם היה ספק או שמא רק לאמוראים יש ספק כיצד להכריע ואילו לתנאים היה הדין ברור אלא שלא הודיעו לנו מה הכרעתם [וראה על כך אצל "אגרות משה", כרך ח, אורח חיים, ה, עמוד קמח-קמט].
וכן ראה על ה"אגרות משה", "מאורות הדף היומי", גליון 845, מסכת נדרים דף עב. ושם אומר שאם לתנא היה ברור מהו הדיוק העיקרי במשנה ורק לנו לא ידוע הרי שלנו מותר לחפש מקור לפתור את הבעיה.
6.1
הנ"ל מתאים מאד לדברי המהרש"ל שכל "בעיא דלא איפשיטא" [לעומת "תיקו"] ניתן לפתור בדורות מאוחרים.
6.2
ויש להעיר, שלפי ה"שפת אמת" הנ"ל יוצא שמשמעות הביטוי היא, שהכרעת המשנה עצמה היא שניתן לעשות כפי שירצה, אם כן הוא כנראה מתייחס לביטוי הנ"ל שזוהי הכרעת התנאים עצמם.
7.
מפאת חשיבות העניין אני מצטט:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן מג:
ז. ביאור למה שאיתא בגמ' הרבה פעמים מהא ליכא למשמע מינה, כשיש סתירה בין דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, אם הוא לומר שהתנא עצמו היה מסופק
ואולי המחבר היה מפרש גם כשאמרינן בגמ' מהא ליכא למשמע מינה כשקשו הדיוקים מרישא לסיפא באופן זה.
דהא במקום אחד נאמר בגמ' פירוש על מה שאמר מהא למשמע מינה בנדרים דף ע"ב ע"א, לענין פשיטות להבעיא בגירושין שגירש הארוס אם נתרוקנה רשותו לאב ויכול להפר נדריה, אם כשתיקה דמיא ונתרוקנה רשותו לאב, או כהקמה דמיא ואין האב יכול להפר. שרצה למיפשט מרישא, דלא חשיב בנדרים שבמת הבעל נתרוקנה רשות לאב גם שמע הבעל וגירש, ש"מ דגירושין כהקמה דמי.
והשיב שממה שבסיפא דלא נתרוקנה רשות לאב, נמי לא חשיב גירושין, שא"כ משמע דגירושין כשתיקה דמי, אלא מהא ליכא למשמע מיניה.
ומסיק הגמ' פירוש לזה, אי רישא דווקא ובגירושין לא נתרוקנה רשות לאב, נסיב סיפא משום רישא (דלא בעי למיתנא בסיפא גוונא חדתא אלא לאפוכינהו לגווני דרישא - ר"ן),
אי סיפא דווקא, נסיב רישא משום סיפא.
אבל בדוכתי האחריני לא פירש בגמ' כלום ע"ז.
כלומר, בדרך כלל הגמרא עצמה לא מסבירה את לשון המשנה שעליה נאמר "אלא מהא ליכא למשמע מינה".
8.
והטעם לזה דהתם הא מוכרח הברייתא בלא זה למיתני גם גירושין ולפרש הדין אם נתרוקנה רשות לאב אם לאו, דהא מפורש בכמה מקומות דאין דרך משניות וברייתות לשייר חדא, והכא רק חדא שייר. שלכן אם היה מיתני רק חדא בבא כגון הרישא לבדה, שהיה חושב רק אלו שנתרוקנה רשות לאב, היתה ראייה ברורה ומוכרחת שגירושין כהקמה דמי. שלכן הוצרך לתרץ מה שלא נקט התנא גם גירושין בהדיא בההיא בבא ולעולם דגם גירושין הדין כן דהוו כשתיקה, הוא משום דשתי הבבות נשנו בברייתא אחת, ולכן לא נקטא אלא דבר השייך למיתנא נמי בתרוייהו דבר והיפוכו. אבל גירושין שרק בחדא שייך למיתנא ולא בשניה, לא נקטו אף בהבבא שהיה שייך למיתנא.
אבל לא משום דהיה גם לתנא מספקא דין זה דגירושין כבעיית הגמ', אלא שלתנא היה הדין וודאי ורק לא פירשו. משא"כ בשאר מהכא ליכא למשמע מינה, שי"ל שגם התנא הסתפק בזה ולכן לא פירש.
פירוש הביטוי "אלא מהא ליכא למשמע מינה" בסוגייה במסכת נדרים מסכת דף עב - הוא, שלתנא עצמו הדין היה ברור לגבי גירושין [אם נכלל ברישא או בסיפא של המשנה], אלא שלנו לא ברור מהי כוונת התנא. כלומר, התנא עצמו כן ידע אם הדיוק העיקרי הוא מהרישא או מהסיפא!
9.
והוא ממשיך, שיש עוד סוגיות שבהם משתמע שלתנא לא היה ספק איזה דיוק הוא הדיוק העיקרי והספק הוא רק לנו.
ח. שלוש סוגיות שבהם פירשו המפרשים שהדיוקים הסותרים ממתני' אין פירושם שלתנא היה ספק, אלא שהספק הוא לדידן
10.
והוא מביא את סוגייתנו - בבא בתרא דף קד:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קד עמוד א:
אלא מהא ליכא למשמע מינה - דלגופה איצטריך ומשום סיפא דקתני מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר ביטל הן חסר הן יתר מדה בחבל דתפוס לשון אחרון הלכך איצטריך למתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר ליה אבל בסיפא דאמר לתרוייהו וסותרין זה את זה הלך אחר האחרון.
11.
וכן:
תוספות מסכת בבא בתרא דף קד עמוד א:
אלא מהא ליכא למשמע מינה - ולא קשיא רישא לסיפא דלישנא דחד מינייהו לאו דוקא ולא נקטיה אלא משום סיפא כדפ"ה.
12.
ועל הנ"ל אומר ה"אגרות משה" הנ"ל:
ובב"ב דף ק"ד ע"א, בבעיא דבית כור סתמא אני מוכר לך, אם הוא כמו שאמר מידה בחבל, ואם פיחת כל שהוא ינכה, או שהוא כמו שאמר הן חסר הן יתר שאפילו פיחת רובע לסאה הגיעו. דדייק מרישא, בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל ינכה, הא סתמא כהן חסר הן יתר דמי.
והקשה מסיפא, ואם אמר לו הן חסר הן יתר הגיעו, ומסיק אלא מהא ליכא למשמע מינה.
פי' רשב"ם ד"ה אלא מהא, דלגופה איצטריך למיתני ברישא היכא דאמר ליה האי או האי דאזלינן בתר ההוא לישנא דאמר לו, אבל בסיפא דאמר לתרוייהו, מידה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתר דסותרין זה את זה הלך אחר האחרון לבן ננס.
ולא פירש שהתנא לא איירי בבית כור סתם שהוא משום דמספקא לו לתנא,
וכן כתבו התוס' ד"ה אלא, דחד מינייהו דווקא.
כלומר, התנא ידע מהי משמעות הדיוקים במשנה, ורק מאיתנו נסתר הדבר.
13.
וראה עוד ב"אגרות משה", אורח חיים, חלק ה סימן מג, אותיות: ו; ז; ח; יג; טז.
וראה עוד נקודת מעניינות ב"מאורות הדף היומי", גליון מספר 845 - על מסכת נדרים דף עב.
נראה לי שדברי ה"אגרות משה" חשובים ביותר לגבי הנושא הכללי של "דיוקים" / "דיוק" /
