גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ס', מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף צא ע"א
שיטות הראשונים בטעם איסור יציאה מארץ ישראל והנפק"מ ביניהן
בנוגע לאיסור יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ, מבואר במכילתין (צא ע"א) שבזמן רעב או יוקר יש היתר לצאת לחו"ל, וכדתנו רבנן: "אין יוצאין מארץ לחו"ל אלא אם כן עמדו סאתים בסלע (-שהוא כפול ממחירו הרגיל), אמר רבי שמעון, אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו עמדה סאה בסלע לא יצא" (-דפליג וסובר שכל זמן שמוצאים לקנות חטים, אסור לצאת מן הארץ, גם אם נתייקרו מאוד) וכו', ובהמשך (בע"ב) איתא בגמרא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר, אבל מעות ביוקר, אפילו עמדו ארבע סאין בסלע, יוצאין", והיינו, כי כשהמעות ביוקר, שהאנשים עניים המה ואין ממון מצוי להם, מותר לצאת גם כשהמזון זול מאוד.
בטעם איסור יציאה מארץ ישראל מצינו כמה דרכים אצל רבותינו הראשונים. הרשב"ם (ד"ה אין יוצאין) כתב: "שמפקיע עצמו מן המצות", ובפשטות כוונתו, שמפקיע את עצמו ממצוות התלויות בארץ, שלא יוכל לקיימן בחו"ל. ולכאורה היה מקום לומר שהכוונה היא שמפקיע את עצמו ממצות ישוב ארץ ישראל, אכן לשון הפקעה משמע שמופקע ממנו מצוות העתידות לבא עליו, וזה לא שייך במצות ישיבת אר"י שמתבטלת ממנו תיכף כשיוצא ממנה. ואמנם כן מפורש בפירוש ר"י קרקושא (נדפס בשיטת הקדמונים, נ"י תשמ"א): "אין יוצאין מארץ ישראל לחו"ל, לפי שמפקיע עצמו מן המצוות התלויות בארץ". ובעיקר דברי הרשב"ם כבר תמה הגר"י ענגיל זצ"ל ב'גליוני הש"ס' (כתובות קי: ד"ה הכל מעלין): "וצ"ע מדוע לא פירש כפשוטו, שמבטל מצות ישיבת אר"י דהיא מצוה עצמותית דאורייתא...". ושמא, נוכיח מכאן שדעת הרשב"ם היא שמצות ישיבת אר"י אינה מצוה דאורייתא.
מאידך, מדברי הרמב"ן בהוספות ל'ספר המצות' להרמב"ם (עשה ד) משמע, שאיסור זה הוא ענף ממצות ישיבת אר"י, וכלשון קדשו: "ואומר אני, כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו, ש'כל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כעובד עבודה זרה'... וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה". ואכן זהו לשיטתו הידועה שמצות ישיבת ארץ ישראל דאורייתא היא (עי' רמב"ן עה"ת שמות לג, נג).
טעם נוסף מצינו בדברי המאירי במס' כתובות (קיא.) וז"ל: "שכל מה שאמרו לא אמרו אלא מפני שסתם חו"ל אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל, לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא, וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויין בה, עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם, וזוכים ליהנות מזיו השכינה".
וב'לחם משנה' (פ"ה מהל' מלכים הי"ב) מצינו נימוק נוסף בדעת רש"י (כתובות קי:), שהאיסור לצאת מאר"י הוא בגלל עצם קדושתה, כי בעוד האדם נמצא באר"י זוכה הוא לקדושתה, וביציאתו ממנו שוב אינו זוכה לקדושה זו.
נפקא מינה למעשה בין הטעמים הוא על פי מה שכתב הרדב"ז על הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ד ה"ו) לגבי דיני סמיכת זקנים, דקיי"ל ד"אין סומכין זקנים בחוצה לארץ", וכתב הרמב"ם: "וכל אר"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה", וכתב הרדב"ז: "אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל, אע"ג דאינה כאר"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים, לענין מינוי סמוכים הכל הוא ארץ ישראל, וכן לענין הדר באר"י, ולענין הנקבר בה, ולשאר קדושת אר"י דינם שוה, וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח (פ"י), עי"ש".
ונביא בזה מסקנת דברי ה'כפתור ופרח' שכתב: "... שכל מקום שנמצא לרבותינו ז"ל אומרים וקוראים 'חוצה לארץ' לאי זה חלק שיהיה מן הארץ בתוך גבולי אלה מסעי, שרצונם לומר 'חוצה לארץ של כבוש שני', לא שיהיה דעתם בחו"ל גמור חלילה, כעמון ומואב וסוריא בבל ומצרים וכיוצא בהם, וכן כשגזרו טומאה על ארץ העמים לא גזרו אלא אלו ודומיהם לא על ארץ ישראל... ואם כן כל מה שבתוך גבולי אר"י הנזכרים באלה מסעי, הכל לכל הפחות קדוש בקדושת אר"י לכל התועלות המבוקשים ממנה, ולענין חיוב חקיה יש הפרש...".
כיו"ב האריך ב'כפתור ופרח' (שם) כלפי מה שנחלקו בין בקדושה ראשונה של עולי מצרים ובין בקדושה שניה של עולי בבל, אי קידשה לעתיד לבא או שנתבטלה קדושתה כשגלו, שכל זה אינו אלא בנוגע לחיוב המצוות התלויות בארץ בלבד, אבל קדושת הארץ כולה לגבולותיה שבתורה וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת השם לא נגרע ממנה דבר, לא בזמן גלות בבל ולא בזמן גלותנו היום, וקדושת עולמים היא עד סוף כל ימות עולם, לא נשתנה ולא ישתנה.
נמצא שישנן שתי קדושות לארץ ישראל, קדושה עצמית מחמת השכינה השורה בה מפאת שהיא מיוחדת להקב"ה, וקדושה הבאה על ידי ישראל והגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ, וחלוק הדבר לגבי גבולות הארץ, כי כלפי קדושתה העצמית נקבעו גבולותיה בהבטחת הקב"ה שנאמרה בפרשת מסעי, ואילו גבולותיה כלפי חיוב מצוות התלויות בארץ - תלויין בכיבוש בני ישראל. וכן חלוק הדבר לגבי ביטול קדושתה, כי קדושתה העצמית אינה מתבטלת לעולם, ואילו קדושתה לגבי חיוב המצוות התלויות בה יכולה שתתבטל.
ועל כן לדעת הרשב"ם שהאיסור הוא בגלל ההפקעה ממצוות התלויות בארץ, אין האיסור כי אם ביציאה מן הגבולות שחייבים בה במצוות אלו, ורק בזמן שישנה חובת מצוות הללו, וכמו כן לדעת המאירי מוגבל איסור זה רק כששייך לומר "חכמה ויראת חטא מצויין בה", ואילו לדעת הרמב"ן שהאיסור נובע ממצות ישוב אר"י - אין הגבלה לאיסור זה, כי מצוה זו נאמרה בכל גבולות הארץ הכתובות בפרשת מסעי, והחובה היא גם בזמן הזה, וכן הוא לדברי הלח"מ שהאיסור הוא מפאת הפקעת קדושתה, כי קדושתה העצמית אינה מתבטלת לעולם.
