קנסות רבי יוסי
בבא בתרא צד ע"ב
"אימא סיפא, רבי יוסי אומר: יבור; אי אמרת בשלמא כיותר מרובע טנופת דמי, בהא קא מיפלגי, תנא קמא סבר: לא קנסינן התירא אטו איסורא, ורבי יוסי סבר: קנסינן; אלא אי אמרת כרובע דמי, אמאי יבור? התם היינו טעמא דרבי יוסי, משום דמיחזי כי מקיים כלאים.
תא שמע: שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו! הכי השתא, התם ודאי מנה למר ומנה למר, הכא מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב. תא שמע מסיפא, אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו! הכי השתא, התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דערובי עריב".
לפי דינו של רב הונא שנפסק להלכה, גם בכלאים טעמו של רבי יוסי הוא משום דקנסינן. כמו טעמו בדין יהא מונח. שיטת רבי יוסי לקנוס את הרמאים והחוטאים.
קנס כזה נצרך רק בשעת צורך של מיגדר מילתא. כך אמר רבי אליעזר בן יעקב במסכתות יבמות דף צ ע"ב; וסנהדרין דף מו ע"א: "שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".
ואמנם מצינו שדוקא בציפורי עירו של רבי יוסי שכיחי גנבי, במסכת סנהדרין דף קט ע"א: "דרש רבי יוסי בציפורי, אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי, אתו וקא מצערי ליה, אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי. אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי (רש"י: לישנא אחרינא: מי הוה ידענא דגנבי אתון). כי קא נח נפשיה דרבי יוסי שפעי מרזבי דציפורי דמא".
