טעם דין בעליו עמו
בבא מציעא צד ע"א - צה ע"ב
"משנה. השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, או שכר בעליה עמה, שאל הבעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה - פטור, שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם".
מה הטעם התורה בפטור השומר כאשר בעליו עמו? מספר הסברים:
א. בדף צה ע"ב אמר רב המנונא: "לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה. אלמא קסבר: בעליו עמו - אכולה מילתא משמע", ופירש רש"י: "עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת - כגון אם פרה היא - יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו, או אם חמור הוא - יהא בעליו מחמר אחריו". לדבריו מסתבר שטעם הפטור הוא שחובת השמירה היתה על הבעלים.
ואף שדחתה הגמרא את דברי רב המנונא, עדין הולכים אחר תחילת השמירה משום לא פלוג, וקשה לברר היכן היו הבעלים בזמן הנזק.
ב. כתב התורה תמימה בשמות כב הערה קנג: "ואפשר לומר הסברא בזה משום דבכלל אי אפשר לאדם אחד שיהיה בעת ובעונה אחת משועבד ומשעבד, לאיש אחד, ובאופן כזה אין השעבוד שלו לזולתו שעבוד גמור, ולכן אם היו הבעלים שאולים להשואל שוב אי אפשר שישתעבד לו השואל אז, וממילא אין נפקא מינה בין נשאל לו הבעלים במלאכה זו או במלאכה אחרת, וגם מובן מה שהעיקר תלוי אם היה עמו בשעת שאלה, דאז עיקר חלות ההשתעבדות מצד השואל".
כדי לפרש את הדברים צריך להזכיר כמה דינים:
* שומר צריך לעשות קנין כדי להכניס את החפץ לרשותו שיחולו עליו חיובי שומר.
כך הוא גם בקנין גזילה שבעטיו מתחייב הגזלן בנזקי חפץ הגזילה בערכו שבזמן שבא לידו.
דמיון זה מתבטא בדין שגם בשומר וגם בגזלן הלכה היא שדיניהם אינם חלים בקרקע, וטעם הדבר כאמרם: "קרקע אינה נגזלת", הקרקע תמיד נשארת ברשות הבעלים ואינה עוברת לרשות הנפקד ולאחריותו, לכן דין המחזיק בה אינו כגזלן אלא ככל אדם אחר שחייב בנזיקין רק אם הזיק בידיו בפועל ואינו חייב בשמירה.
* קיים דין נוסף במסכת עירובין דף עט ע"ב: "משנה. כיצד משתתפין במבוי? מניח את החבית, ואומר: הרי זו לכל בני מבוי. ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים... ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שידן כידו". כלומר שכדי ליצור זכיה צריך יד של רשות אחרת שתקנה עבור הזוכים - המקנה עצמו אינו יכול לזכות מיד עצמו, וגם הנמצאים תחת רשותו - ידם כידו.
* עוד דין יש במסכת בבא מציעא דף יב ע"ב: "מציאת פועל... אמר לו עשה עמי מלאכה היום - מציאתו לבעל הבית". כלומר שיד הפועל שכורה לבעל הבית והוא זוכה בה לבעל הבית ולא עבור עצמו. בדומה לדין בעבד כנעני: "מה שקנה עבד קנה רבו" (מסכת פסחים דף פח ע"ב).
מכאן ההסבר, כאשר המשאיל או המפקיד שכור או מושאל לשומר, הם מהוים יחד "יד אחת" ולא ניתן ליצור קנין מחייב לענין דיני שמירה - ממש כמו שאין דיני שמירה בקרקעות.
אלא שלטעם זה קשה ממסכת בבא מציעא דף צו ע"א: "אמר ליה רב עיליש לרבא: האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי, מהו?... אמר ליה: מסתברא, יד עבד כיד רבו דמיא". ומה בכך אם אחת מידי הבעלים נשאלה, הרי שאר ידיו לא נשאלו ועדין הן ברשות נפרדת. ודומה יותר לאמור שם במסכת בבא מציעא דף יב ע"ב: "מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים - בזמן שאמר לו: נכש עמי היום, עדור עמי היום", שאף שהוא שכור למלאכה אחת, עדין יש לו יד לזכיה בענין אחר.
וגם קשה לטעם זה שאם כן צריך היה דין בעליו עמו להיות רק באומר לו "עשה עמי מלאכה היום" ולא בכל ענין. ועוד שקל וחומר שצריך היה להפטר כשהשואל נשאל למשאיל שאז יותר שייך הדין שידו כיד בעל הבית.
ג. סברה אחרת אומר הרב זלמן נחמיה גולדברג, ששאלה כשבעליו עמו נחשבת לשאלת הבעלים בלבד וכליו רק טפלים לו. וכיון שאינו מתחייב על הבעלים גם אינו מתחייב על הכלים.
על כך הקשה הגרז"ן עצמו מהדין שהביא הרמ"א בשו"ע חו"מ רכז, לג: "הגה: שכר פועל עם סוס או חמור, אף על פי שמצד עצמו אין בו אונאה, מצד הבהמה יש בו אונאה, ומשערין מה בא לשכר הסוס ומה שנתאנה בזה וצריך להחזיר לו (תרומת הדשן סימן שי"ח). ומבואר בזה שהנשכר עם כליו נידון כשתי שכירויות שונות.
ד. סברה דומה מתבארת מפשט הפסוק: אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם - אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ (שמות כב, יד).
הסברה כתובה בסיפא, והיא מגלה גם על הרישא.
פירוש הפסוק:
אִם בַּעַל הַבְּהֵמָה אִתּוֹ – לֹא יְשַׁלֵּם, וְכֵן אִם הַבְּעָלִים שָׂכִיר שֶׁל הַשּׁוֹאֵל, כִּי הוּא כְּבָר קִבֵּל אֶת הַפִּצּוּי עַל הַנֵּזֶק בִּשְׂכָרוֹ.
כלומר שהשכר על עבודת הבעלים כולל את התשלום עבור הסיכון לנזק אפשרי של כליו.
ומכאן לרישא - אם ההשאלה היתה בחינם, בכלל זה שגם התשלום עבור הסיכון לנזק אפשרי ניתן בחינם.
ואין זה סותר לדינו של תרומת הדשן. כי בקנין מצינו שמטלטלין בטלים לקרקע בקנין אגב. ואילו תרומת הדשן עוסק בקציצת ערך מחיר ההשכרה, ובמטלטלין שייך אונאה גם אם נשכרו יחד עם אדם שדינו כקרקע. מה שאין כן בהתחייבות לנזיקין, שכשם שבקנין זה אינו מתחייב בנזקי הפועל כך אינו מתחייב בנזקי הכלים.
ובביאור הגר"א הביא מקור ממסכת גיטין דף ח ע"ב בשטר שכתב לעבדו: כל נכסיי קנויין לך, שחולק רבא על אביי וסובר שהעבד והנכסים נידונים כל אחד לעצמו. וגם בזה יש לחלק, שהרי ודאי נעשה הכל בקנין אחד, ואף על פי כן מה שאינו יכול לקנות אינו קונה, כדקי"ל כרב נחמן במסכת בבא בתרא דף קמג ע"א דאמר בקני את וחמור - דקנה מחצה.
