דאגה לחלשים / רפי זברגר

קידושין יא ע"א

הקדמה

בית שמאי ובית הלל חולקים במשנה הראשונה במסכת, מהו השיעור המינימלי של כסף לקידושי אשה. בית הלל ''מסתפקים'' בפרוטה, ואילו בית שמאי מחייבים דינר [יש אומרים שהיחס הוא 1:6 או אפילו 1:12 בין דינר לפרוטה].  
 

הנושא

רבי זירא בגמרא מסביר את טעמם של בית שמאי, על פי הנחת היסוד כי: אשה מקפדת על עצמה, ואין מתקדשת בפחות מדינר. על קביעה זו שואל אביי: אם הסיבה היא קפידתה של האשה, האם בנותיו של רבי ינאי [יש גורסים בנות ינאי המלך] שהיו מקפידות ביותר, האם להן צריך לתת סכום הרבה יותר גדול? [בלשון הגמרא תרקבא דדינרי – שלשה קבים (קב – מידת נפח של עשרים וארבע ביצים) של דינרים].
ממשיך אביי ושואל: אם האשה "תפשוט ידה" ותסכים לקבל קידושין בזוז אחד, האם גם אז נאמר שאין האשה מתקדשת, אלא אם כן נתן לה הבעל דינר?
עונה רבי זירא לאביי: אני מסכים כי בשני המקרים אשר שאלת, אם האשה ''פושטת ידה'' ומקבלת סכום כזה או אחר, אין פה שאלה בכלל, שהיא הסכימה לקבל מה שקבלה ולכן תהיה מקודשת. אבל אני, אומר אביי לשיטת בית שמאי, מדבר במקרים שהאשה איננה יודעת מה היא מקבלת, כגון שקידשה בעלה בלילה, או ששלחה שליח לקבלה – אזי במקרים אלו, אנו מניחים שהאשה לא תסכים להתקדש בפחות מדינר.  
 

מהו המסר?

למדנו מתוך הסברו של אביי בשיטת בית שמאי, לדאוג לכבודה של האשה. אם הבעל מקדש באופן שהאשה לא רואה את כסף הקידושין – בית הדין ''דואג'' לאשה וקובע, כי היא לא תסכים להתקדש עם סכום פעוט.
ניתן ללמוד מתוך דאגה זו לאשה, כי אנו מצווים לדאוג ''לחלשים'', כאשר הם אינם מסוגלים לכך. אנו צריכים להיות ''הפה שלהם'' ולייצגם מול ''העולם''. ''חלשים'' הם כל אותם אנשים, שאינם מסוגלים לייצג את עצמם, מכל סיבה שהיא. זה יכול להיות העובד ניקיון במקום העבודה או בכל מקום אחר, יכול להיות הזבן בחנות, או הנהג אוטובוס וכדו', אבל כמובן יכול להיות הילד הקטן שלא כל כך יודע להביע את עצמו, ואנו מצווים ''להיות לו לפה'' ולייצגו בעת הצורך..


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]