הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכתא כשמואל בדיני; בממונא לא אזלינן בתר רובא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא צב ע"א-ע"ב
גמ'. איתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן -
רב אמר: הרי זה מקח טעות,
ושמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.
וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא - לנכסתא, אי לרדיא - לרדיא!
בגברא דזבין להכי ולהכי.
וליחזי דמי היכי נינהו!
לא צריכא, דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא.
אי הכי, למאי נפקא מינה? נפקא מינה לטרחא.
היכי דמי?
אי דליכא לאישתלומי מיניה - ליעכב תורא בזוזיה,
דאמרי אינשי: מן מרי רשותיך פארי אפרע!
לא צריכא, דאיכא לאישתלומי מיניה,
רב אמר: הרי זה מקח טעות - בתר רובא אזלינן, ורובא לרדיא זבני;
ושמואל אמר לך: כי אזלינן בתר רובא - באיסורא, בממונא לא.
מבנה הסוגיה:
1.
מחלוקת רב ושמואל:
גמ'. איתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן -
רב אמר: הרי זה מקח טעות,
ושמואל אמר: יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.
2.
אוקימתא ראשונה - מוסכמת:
וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא - לנכסתא, אי לרדיא - לרדיא!
בגברא דזבין להכי ולהכי.
3.
אוקימתא שניה - נוספת ומצטרפת לאוקימתא הראשונה:
וליחזי דמי היכי נינהו!
לא צריכא, דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא.
אי הכי, למאי נפקא מינה? נפקא מינה לטרחא.
4.
דיון על דינו של "רב":
אוקימתא שלישית - מצטרפת לראשונה ולשניה?:
היכי דמי?
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צב עמוד ב
אי דליכא לאישתלומי מיניה - ליעכב תורא בזוזיה,
דאמרי אינשי: מן מרי רשותיך פארי אפרע!
לא צריכא, דאיכא לאישתלומי מיניה,
5.
נימוקי רב ושמואל:
רב אמר: הרי זה מקח טעות - בתר רובא אזלינן, ורובא לרדיא זבני;
ושמואל אמר לך: כי אזלינן בתר רובא - באיסורא, בממונא לא.
לפי רב: בספיקות מסויימים פוסקים לפי הרוב - "בתר רובא". [רוב פעולות/ אופן התנהגות/ כוונת האדם]
5.1
לפי שמואל - בדיני ממונות לא פוסקים בהכרח לפי הרוב. אבל בדיני איסור - כן.
[/"ממונא" / "איסורא" /]
6.
רמב"ם הלכות מכירה פרק טז הלכה ה:
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו ב לשחיטה מכרתיו לך,
במה דברים אמורים בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה,
אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר,
וכן כל כיוצא בזה.
הרמב"ם פוסק כשמואל - הלכה כשמואל "בדיני".
6.1
וכן הוא מזכיר רק את האוקימתא הראשונה - לעיל בסעיף 2.
6.2
הגהות מיימוניות הלכות מכירה פרק טז הלכה ה:
[ב] ודלא כרב דאמר מקח טעות משום דאזלינן בתר רובא ורובא לרדיא זבני
אלא כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב דהלכתא כשמואל בדיני
כלעיל בסעיף 6.
6.2.1
הוא משווה לסוגיה נוספת-מקבילה לעניין הכלל של שמואל שלא פוסקים לפי הרוב בדיני ממונות:
ובר"פ המניח אמר נמי דאין הולכין בממון אחר הרוב
ומ"מ אין ראיה משם לשמואל דבההיא אפילו רב מודה לפי פירוש ריב"ם דלקמן פכ"ז כיון שהדמים מסייעין לבעל הכד המוחזק
ובלא"ה אמר ר"ת דההיא אתיא שפיר כרב דהא דאמר רב הכא זיל בתר רובא דלא מצי א"ל מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיטה אבל התם מצי א"ל אני מן המיעוט דקרו לכדא חביתא לפיכך לא יתן אלא כד ועיין לקמן פכ"ז ע"כ:
6.3
מגיד משנה הלכות מכירה פרק טז הלכה ה:
[ה] המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו'. פסק כשמואל דאמר הכי ר"פ המוכר פירות (דף צ"ב) דלא כרב:
בד"א כשהיה הלוקח וכו'. ומפורש בסוגיא שם.
ואמרינן נמי בגמרא ולחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא אי לרדיא לרדיא וכו' [וליחזי דמי היכי נינהו] לא צריכא דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא. פי' רדיא חרישה.
ומכאן שאם היו דמי שור לחרישה יתרים על דמי שור לשחיטה והיה בו כדמי חרישה ונמצא נגחן ה"ז מקח טעות ויש הרבה מהמפרשים שכתבו כן:
הוא מצרף את האוקימתא השניה - לעיל בסעיף 2
אבל קשה, מדוע הרמב"ם לא ציין זאת?
7.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלב סעיף כג:
המוכר שור לחבירו לב) {נז} ונמצא נגחן,
אם אין להוכיח אם קנאו לחרישה או לשחיטה, כגון שהוא אדם שהוא קונה לזה ולזה, וגם אין הוכחה בדמים, יח לג) {נח} כגון שנתייקר הבשר כדמי שור לחרישה, {נט} אינו מקח טעות שיכול לומר: לשחיטה מכרתיו,
אף על פי שהרוב קונים לחרישה ולא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר. לז]
אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח, ה} לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה, [יב] <י> אלא אפילו כי לד) הדדי נינהו, המוציא מחבירו עליו הראיה.
ואם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה, לה) לח] והמוכר מכירו, הרי זה מקח טעות.
ואם אינו רגיל לקנות אלא לשחיטה, מסתמא לשחיטה קנאו. לט] ואם הוא רגיל לקנות לשחיטה ולחרישה, לו) {ס} אם יש הוכחה בדמים, אם נתן דמי שור לחרישה אומרים לחרישה קנאו והוי מקח טעות;
ואם נתן דמי שור לשחיטה, אומרים לשחיטה קנאו.
הגה"מ: כל מקום דהוי מקח טעות וצריך להחזיר לו דמיו ואית ליה זוזי, צריך ליתן לו מעות, דהוי כבעל חוב (נ"י ריש פרק המוכר פירות);
ודלא כי"א דיכול ליתן לו קרקע (תשובת מיימוני דמשפטים סימן י"ג).
בשולחן ערוך יש התייחסות גם לאוקימתא הראשונה - לעיל בסעיף 2- וגם לאוקימתא השניה - לעיל בסעיף 3. ובדברי הרמ"א יש התייחסות גם לאוקימתא השלישית - לעיל בסעיף 4.
8.
אבן האזל הלכות מכירה פרק טז הלכה ה:
[ה] /השמטות ומילואים/
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך.
וקשה דלמה לא כתב דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא כדאוקמינן בגמ' דאי לא"ה נחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא, ובטור ושו"ע כתבו כן,
והעירני בזה הרב הנ"ל [ר' אלי' זלאטניק שי'], ולפלא שהמפרשים לא עמדו בזה,
הוא מקשה על הרמב"ם - כלעיל בסעיף 6.3
8.1
ומיישב:
ונראה דהתוס' הקשו דהא קיי"ל דאין הדמים ראי'
וכתבו התוס' דדוקא התם דרובא קרו לצמד צמד ולהכי אין הדמים ראי' להכחיש רוב וחזקה ואפי' לספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד מ"מ אין כח בדמים להכחיש החזקה, אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו דיש לדמים ראי' לסייע לרוב או לחזקה.
ונראה דהרמב"ם יסבור דכיון דקיי"ל אין הדמים ראי' לא מהני לדידן אפי' היכי דאיכא רוב כנגד המוחזק דכיון דקיי"ל דרוב לא מהני להוציא, גם רוב ודמים לא מהני להוציא,
הרמב"ם פוסק על פי סוגיה אחרת - בבא בתרא דף עז - "אין הדמים ראיה". לכן האוקימתא השניה לעיל "מיותרת".
8.2
והאוקימתא השניה נצרכת רק בגלל שיטת רב.
וקושיית הגמ' הוא רק אליבא דרב דאמר ה"ז מקח טעות,
וסובר דאלים רוב להוציא ממון דעכ"פ אם דמים מסייעים למוחזק הו"ל לדמים להועיל לבטל כח הרוב,
דמה דאמרו חכמים אין הדמים ראי' זהו להוציא מן המוחזק דבעל הבקר הוא מוחזק כמש"כ התוס',
אבל לפי זה קצת קשה, אם הגמרא דנה לפי שיטת רב מדוע לא נפסק כמותו לפי הכלל:
"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"?
8.3
אולי בגלל המשך הסוגיה שדנה בסוגיות מקבילות לסוגייתנו - מחלוקת רב ושמואל.
9.
צריכים לומר שהשולחן ערוך סובר שהאוקימתא השניה בסוגייתנו אינה סותרת את הכלל של "אין הדמים ראיה" - במסכת בבא בתרא דף עז - כמוסבר בתוס' בסוגייתנו.
לכן השולחן ערוך שיבץ גם את האוקימתא השניה.
10.
הערה: יתכן שהכלל של "הלכה כשמואל בדיני" נקבע על ידי עורכי הגמרא - שיהיו מי שיהיו [ראה מה שכתבנו על מסכת בכורות דף מט על המופע היחידאי בש"ס של הביטוי "הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני"] אחרי כל הדיון בסוגייתנו, ולכן הרמב"ם צמצם את האוקימתות.
