הכעס - מידה רעה / רפי זברגר

בבא קמא ד ע"א 

הקדמה

הגמרא שואלת מה משמעות האב נזיקין השלישי במשנה ''מבעה''? יש שתי דעות בנושא:
1. רב – מבעה זה אדם המזיק.
2. שמואל – מבעה זה ''שן'' המזיק. 
לפי דעה זו, צריך לומר, כי ''שור'' [אב מלאכה ראשון] מדבר רק על "קרן" [לא כמו שהסברנו בדף ב'], ואלו "מבעה" זהו ''שן''.  
 

הנושא

הגמרא דנה על ייחודיות של כל אב מלאכה, והצורך לפרטם, כיוון שלא ניתן ללמוד מאחד על השני:
• שן – יש הנאה להזיקו. כלומר, ברגע שהבהמה מזיקה בשיניה, היא גם נהנית מ''אכילה'' זו. 
• קרן – כוונתו להזיק. כאשר השור מזיק בקרנו, הריהו מתכוון להזיק. 
שואלת הגמרא מדוע לא ניתן ללמוד "קרן" מ"שן" בקל וחומר, באופן הבא: אם חייבים על ''שן'' למרות שאין כוונתו להזיק, הרי קל וחומר שיהיו חייבים על ''קרן'' שכוונתו להזיק. 
עונה הגמרא: מצאנו מקום אחר, שם יש ''כוונה להזיק", ולמרות זאת פטור מתשלום הנזק. מדובר בעבד ואָמָה [שפחה] המזיקים, למרות שיש להם כוונה להזיק, פטורים מתשלום על הנזק. לכן, מסבירה הגמרא, היינו חושבים שגם ''קרן'', למרות שכוונתו להזיק יהיה פטור, כמו בעבד ואמה.
דוחה הגמרא את הלימוד מעבד ואמה – שם, אומרת הגמרא יש ''סיבה טובה מאוד'' לפטור אותם מתשלום נזק – שמא יקניטנו [יכעיסנו] רבו [האדון של העבד והשפחה], וילך וידליק גדישו של חברו, ונמצא זה מחייב את רבו, מאה מנה בכל יום. אם נחייב את האדון על כל נזק שעושה עבדו או שפחתו, הרי שעל כל מקרה בו האדון מכעיס את העבד או השפחה, ילכו העבד או השפחה להזיק לאנשים אחרים, והאדון יצטרך לשלם כל פעם מחדש, ובכך ''יענישו'' העבד או השפחה את אדונם. כדי למנוע מצב כזה, הוחלט כי עבד ואמה שהזיקו – פטור [האדון] מלשלם את הנזק.   
 

מהו המסר?

מתוך החשש שהזכרנו, כי כאשר האדון ''יכעיס'' את העבד או השפחה, הם ילכו ויזיקו לאנשים אחרים, כדי ''להעניש'' את האדון, אנו למדים עד כמה מזיקה מידת הכעס. הכעס משפיע על האדם הכועס, הופך אותו לאדם יותר ''עצבני'', ''חסר סבלנות'', לחוץ, ירידה בפריון, עייפות ועוד. כמובן, האדם שכועסים עליו, מושפע ויכול להגיב באופנים שונים. אם האדם חלש, הרי גם הוא ''נלחץ'' מכך שכועסים עליו, ויכול להגיב ב''תגובות נגד'' משלו.
הרמב''ם מתייחס אל הכעס באופן שלילי ביותר, כמשתמע מתוך מאמרים שונים בגמרא, להלן "נוסח הנחרץ" של הרמב''ם:
הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, [ולא כמו בשאר המידות שיש לנהוג בהן במידה בינונית]. וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו... אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים... ובעלי כעס אין חייהם חיים". מילים חריפות ביותר, המשקפות נאמנה את מהלך חייו של הכעסן – "ובעלי כעס אין חייהם חיים"
(פרק ב' מהלכות דעות, הלכה ג')


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]