החמרה המביאה לידי הקלה / רפי זברגר

בבא קמא יא ע"א
 

הקדמה

הזכרנו כבר בעבר, כי הגמרא מאוד אסוציאטיבית. הקשר בין החלקים השונים בגמרא הינם לפי אסוציאציה. לפעמים מילה מקשרת בין הקטעים, לפעמים נושא שהוזכר דרך אגב בקטע הקודם, יביא את הגמרא להרחיב באותו נושא, ולפעמים החכם אשר אמר אימרה קודמת, גורמת למחבר הגמרא להביא עוד מימרות של אותו חכם. 
האסוציאציה מן הסוג האחרון הביאה את הגמרא לדון במקרה הבא
 

הנושא

אמר עולא אמר רבי אלעזר [ציטטה בשמם הובאה לעיל בגמרא]: שליה שיצתה מקצה ביום הראשון ומקצתה ביום שני – מונין לה מיום הראשון. כדי להבין הלכה זו נקדים מספר הקדמות:
1. אשה לאחר לידה טמאה ''טומאת לידה'', בדומה לימים שאשה טמאה טומאת נידה, בשני המקרים אסור לבעלה לקיים יחסים, ויש להימנע ממגע ביניהם בימים אלו. יש לציין שאחרי ימי הטומאה, מוגדרים גם ימים בהם האשה טהורה ומותרת לבעלה. יש הבדל בין לידת זכר ללידת נקבה במספר ימי הטומאה והטהרה של היולדת.
2. אשה אשר ל''ע, הפילה שליה בחודשים הראשונים להריונה, הרי שאנו פוסקים כי אשה זו טמאה כמו אחרי לידה. סיבה לדבר היא הקביעה ש''אין שליה בלא וולד''. ומכיוון שבשליה היה וולד בתוכו, לכן ''מחשיבים'' אירוע זה כמו לידה.
3. הדיון במקרה שלנו, בו השליה יצאה מרחם האם במשך יומיים, ממתי יש להתחיל את ''ימי הטומאה והטהרה''.
אומר עולא בשם רבי אלעזר, כי מתחילים לספור ימי טומאה מיום הראשון לנפילת השליה של האשה.
על כך מקשה רבא: מה דעתך, לחומרה? חומרה דאתי לידי קולא הוא, דקא מטהרת מראשון.
נסביר: אם מחשיבים את הלידה מיום הראשון של נפילת השליה, אז מחמירים לגבי ימי טומאה, וקובעים כי הטומאה של האשה מתחילה ביום הראשון ולא ביום השני. אך ממשיך ושואל רבא, זו אמנם חומרה לגבי ימי הטומאה, אך זו מצד שני, הקלה לגבי ימי טומאה. שהרי כפי שהקדמנו ואמרנו, לאחר ימי הטומאה באים ימים של טהרה בין האיש לאשה. יום למחרת סוף ימי טומאה מתחילים ימי הטהרה. אם כן – ברגע שאנו ''מחמירים'' בימי הטומאה, להתחילם ביום הראשון, אנו בעצם גם מקילים ומקדימים את ימי הטהרה, המתחילים עם סיום ימי הטומאה.
לכן משנה רבא וקובע להלכה כי: לחוש חוששת, מימנא לא ממניא אלא לשני.
כלומר, באמת חוששים לימי טומאה כבר מיום ראשון, ואוסרים את הבעל על האשה בעקבות חשש זה, אך מתחילים לספור מיום השני, ובכך בעצם, אנו לא מקילים לקראת תחילת ימי הטהרה.
 

מהו המסר?

בכל הדיונים על ''פתרון בעיות'' והפעלת שיקול דעת בין פתרונות שונים של בעיה, יש לקחת בחשבון, לא רק את השאלה הנוכחית העולה על הפרק, אלא גם את המשמעויות הנלוות לאותה הכרעה. לפעמים אנו מחמירים עם הילד, אך בסופו של דבר עלול לגרום ''הקלה'' במקום אחר.
ישנה "שאלה כללית'', האם "להחמיר" ולעמוד על קוצו של יוד בכל תג של הלכה עם הילד, או שמא ''להרפות'' מידי פעם, זוהי שאלת מפתח הקשורה לנושא שלנו. אם נחמיר בכל מצב, ונבקש שהילד שלנו ייעשה את כל אשר נדרש, בלי שיקול דעת, כיצד חומרות אלו נתפשות בליבו ונפשו של הילד, עלולות חומרות אלו לגרום בסופו של דבר לבריחה ונטישה של הילד מכל מחויבות. לכן, יש לשקול היטב לפני כל ''תביעה'' מן הילד להחמיר, האם באמת חומרה זו מתאימה לילד? האם הוא מבין ומפנים את המשמעות של חומרה זו, או עושה זאת כלאחר יד, ותוך כדי, מגדיל את ההתנגדות הכללית שלו לעשייה. ככלל, לא רצוי "להחמיר יותר מידי'', ולהיות כל הזמן ''השוטר'' של הילד.    אלו נושאים ''עדינים'' הדורשים שיקול דעת והבנה של נפש הילד.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]