שמירת זיכרון קודם / רפי זברגר

בבא קמא ח ע"א
 

הקדמה

בהמשך לדיונים בגמרא על טיב הקרקע של תשלום נזק [מן המיטב] דנה הגמרא בכל נושא הגביה. האם יש משמעות לסדר הגבייה כאשר יש מספר בעלי חוב, או אין משמעות לסדר. 
 

הנושא

הגמרא מצטטת תוספתא ממסכת כתובות: מכר לאחד או לשלושה בני אדם כאחד – כולם נכנסו תחת הבעלים. 
מדובר באדם שיש לו מספר חובות:
1. הוא הזיק וחייב לשלם את הנזק – חוב זה עליו לשלם מעידית [הטוב] שבקרקעותיו.
2. הוא חייב להחזיר כסף הלוואה – חוב זה נגבה מקרקע בינונית, לא מן העידית, אך גם לא מן הזיבורית [הגרועה]
3. בעל גירש את אשתו וחייב לתת לה כתובה – חוב זה נגבה מקרקע זיבורית, מן הקרקע הפחות טובה שבנכסיו. 
במקביל לכך, הוא מכר את קרקעותיו המשועבדות לחובותיו. כאן תלוי סדר המכירה: אם מכר לאדם אחד או לשלושה בני אדם באותו זמן – הרי כולם ''נכנסים'' תחת הבעלים, וכל בעלי החוב יגבו לפי המגיע להם. הניזק יגבה את הקרקע העידית מהקונה שקנה קרקע זו, המלווה יגבה מן האדם שקנה קרקע בינונית, והאשה תגבה את כתובתה מהאדם שקנה זיבורית. 
ממשיכה שם התוספתא וקובעת: בזה אחר זה – כולם גובים מן האחרון. אין לו – גובה משלפניו. אין לו – גובה משלפני פניו. אם קוני הקרקעות קנו בזה אחד זה ולא בבת אחת – אזי כל החובות נגבים מהקונה האחרון. רק אם אין מספיק קרקע לגבות מן האחרון, הולכים לקונה השני וגובים ממנו. אם גם לו אין מספיק קרקעות כדי לגבות את כל החובות – גובים מן הקונה הראשון. 
מה הרעיון? מדוע במקרים אלו, מנסים לגבות את הכול מן הקונה האחרון? מה הוא ''אשם'' שמקבל ''עונש'' כזה?
מסבירה הגמרא ואומרת, כי כל אחד מהקונים הראשונים, אומר לקונים שקנו אחריו: הנחתי לך מקום לגבות ממנו. כדי להבין דין זה נלמד דין אחר אשר כתוב במספר מקומות בגמרא [למשל: גיטין, מ''ח.] : אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ואפילו הן מן הזיבורית.
נכסים בני חורין, הינם נכסים הנמצאים בבעלות של החייב, וניתן ''לגבות'' מהם חובות של בעל הנכסים. 
נכסים משועבדים, הינם נכנסים אשר החייב מכר לאנשים אחרים, אך הם משועבדים לבעלי חובות שלו. 
נסביר: אם החוב קדם למכירה, למשל, אדם הזיק לחברו וחייב להחזיר את דמי הנזק, ולאחר מכן מכר את קרקעותיו. קונה הקרקעות חייב לברר האם יש למוכר חובות קודמים, ואם כן – עליו ''לקחת את הסיכון'' שאותם בעלי חובות יבואו לגבות את החובות, מן הקרקע אותו קנה מבעל החובות. 
אם בעל חוב בא לגבות את חובותיו מן החייב, הרי שעליו להקדים ולגבות מנכסים בני חורין. כלומר, מנכסים הקיימים עדיין אצל החייב. רק אם אין מספיק קרקעות לחייב, מנסים לגבות מן הקרקעות המשועבדות (אותם מכר החייב לאחרים).
לאחר הקדמה ארוכה זו, ננסה להבין את משמעות הטענה של הקונים הראשונים : הנחתי לך מקום לגבות ממנו . הקונה הראשון אשר קנה קרקע, השאיר מספר קרקעות בידי המוכר. קרקעות אלו בשלב זה הינם נכסים בני חורין, שהרי הם עדיין של המוכר. לכן – אם בשלב זה, לאחר קניית הקרקע הראשונה, יבואו בעלי חובות לגבות את חובם, יאלצו לגבות את החוב מן הקרקע בת החורין, הנמצאת בשלב זה בידי החייב (המוכר). לכן, גם אם מכר בהמשך קרקעות אלו לאנשים אחרים, עדיין יכול הקונה הראשון לטעון כלפי בעלי החוב, הנחתי לכם מקום לגבות, קודם תגבו מקרקעות אלו, שהיו קודם לכן בני חורין, ורק אם לא יישאר לכם קרקע תוכלו לגבות ממני. טענה דומה יאמר הקונה השני ביחס לקרקעות של הקונה השלישי.  
 

מהו המסר?

למדנו היום, כי מצב של שעבוד קרקע (בת חורין) נשארת בעינה, גם אחרי שהקרקע נמכרת לקונה השני והשלישי. גם לאחר שהמצב משתנה, ועכשיו כל הקרקעות משועבדות, אנו עדיין ''זוכרים'' את המצב שלפני כן, בו יכל הקונה הראשון לטעון: הנחתי לך מקום לגבות הימנו. כלומר, יש לנו ''שמירת זיכרון קודם'' למרות שינוי הסטטוס הנוכחי.
''שמירת זיכרון קודם'' בנושאים חינוכיים מאוד משמעותית. שהרי דברים שנאמרו לילד, אם על ידי ההורה, או על ידי המורה או המדריך, נשמרים וצרובים היטב בזכרונו של הילד. לפעמים, משפט מעליב, פוגע ומקניט כלפי הילד, יכול להיצרב בתודעתו של הילד לשנים ארוכות, ולהשפיע על בטחונו העצמי ויכולת תפקודו לאורך שנים.
אבטליון אומר: חכמים היזהרו בדבריכם ...(אבות פרק א', משנה י''א)


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]