סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הכרת החטא / רפי זברגר

בבא קמא ה ע"א
 

הקדמה

אחרי שלמדנו במשנה הראשונה של המסכת, כי יש ארבע אבות נזיקין [הסבר בדף ב'], מביאה הגמרא שתי דעות המרחיבות את מספר אבות הנזיקין:
1. רבי אושעיא אומר: שלשה עשר (!) אבות נזיקין –
    a. ארבע אבות נזיקין שלמדנו במשנה
    b. ארבע סוגי השומרים השונים - שומר חנם, שומר שכר, שוכר ושואל, כאשר לכל שומר יש דינים המיוחדים לו. למשל: שומר חנם – חייב בפשיעה, אך פטור אם החפץ הנשמר נגנב או נאבד, או שקרה מקרה של ''אונס'' והחפץ ניזוק בעקבות אותו האונס, וכן הלאה פרטי דינים בכל אחד מהשומרים.
    c . חמשה דברים המתחייבים בנזיקין: נזק , צער (אם הניזק מצטער בעקבות הנזק, "שמין את הצער" וחייב לשלם לפי שומה זו), ריפוי (הוצאות הריפוי של הניזק), שבת (פיצוי על חוסר פרנסה), בושת (אם הנזק גרם לתחושת בושה של הניזק.
2. רבי חייא אומר: עשרים וארבעה (!) אבות נזיקין – 
   a. שלושה עשר אבות נזיקין של רבי אושעיא
   b. אחד עשר תשלומים שונים שאדם יכול להתחייב, כגון: תשלומי כפל (הגנב חייב לשלם פי שניים מהסכום שגנב), ארבעה וחמישה – אם גנב שור או שה וטבחו (שחט אותו) או מכרו, משלם פי ארבעה (שה) או פי חמשה (שור) מערכו לנגנב. ועוד...
 

הנושא

הגמרא שואלת מדוע רבי אושעיא ''מסתפק'' בשלושה עשר אבות נזיקין, ואינו מוסיף את האבות נזיקין של רבי חייא. עונה הגמרא, כי ''העיקרון'' של רבי הושעיא, לפרט רק דיני ממונות ולא קנסות [כל התשלומים אשר יותר גבוהים מהנזק עצמו, נקראים ''קנסות'' כגון: תשלומי כפל או ארבע וחמישה ועוד]. 
בהמשך שואלת הגמרא, לפי הכלל שלמדנו זה עתה, מדוע רב אושעיא לא הוסיף לרשימתו גם ''עדים זוממים''. עדים אלו נמצאו משקרים בעדותם, וחייבים לשלם בדיוק את מה שביקשו לחייב את הנידון. למשל: אם עדים העידו שאדם גנב אלף שקל, והתברר שעדותם שקרית, הרי הם חייבים לשלם לנידון אלף שקל.
תשובת הגמרא: רבי אושעיא סבר כמו רבי עקיבא הקובע: עדים זוממים אין משלמים על פי עצמם. כלומר, אם עדים העידו בבית דין והוזמו [נמצאו שהם שיקרו בעדותם], אך לא הספיקו לדון אותם על כך, והם הלכו לבית דין אחר והודו כי הוזמו – במקרה זה פטורין מלשלם את הסכום. סיבת הפטור הוא לאור הכלל ''מודה בקנס פטור''. לפיכך יוצא שתשלום של עדים זוממים מוגדר כקנס, ולכן רבי אושעיא לא הוסיף ''עדים זוממים'' לרשימת אבות נזיקין שלו.  
 

מהו המסר?

הכלל של אין משלמים על פי עצמם קובע כי אדם המכיר, ומודה על חטאו, הריהו ''זכאי'' לפטור מן העונש.
על ידי כלל זה, אנו ''מעודדים'' אנשים להודות ולהכיר בחטאם, שהרי זאת הדרך לשוב מחטאם ולחזור בתשובה.
כידוע, תהליך תשובה מורכב ממספר חלקים, כאשר החלק הראשון והחשוב הוא הכרה בחטא. הכרה בכך, שביצע מעשה אשר "לא ייעשה". ההכרה בחטא עשויה להביא את החוטא לשלב של חרטה שהוא השלב השני של תשובה, ובסופו של דבר גם לקבלה לעתיד כי ישתדל שלא לחזור על מעשיו ובכך בעצם לסיים את תהליך תשובתו


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר