מידה בינונית / רפי זברגר

בבא בתרא פג ע"א
 

הקדמה

למדנו בדף הקודם על השיעור כמה יהא בין האילנות כדי להחשיב אותם שלושה אילנות, שאם קונים אותם זוכים גם בקרקע ''תחתיהן ביניהן וחוצה להם כמלוא אורה וסלו". הבאנו מחלוקת בין אמוראים, מהי דעתו של שמואל, האם בטווח בין ארבע לשמונה אמות, או משמונה עד שש עשרה אמות. להלכה נפסק כצרוף של הדעות, כך שאם המרחק בין האילנות בטווח ארבע עד שש עשרה אמות "מחברים" את שלושת האילנות [או יותר], והקונה זוכה גם בקרקע.    היום נדון בשאלה מהיכן מודדים את המרחק בין האילנות.  
 

הנושא

בעי רבי ירמיה כשהוא מודד ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד?
רבי ירמיהו מתלבט האם מודדים ממקום שגזע האילן צר, ואז המרחק יהיה גדול יותר, או ממקום בו הגזע רחב, ואז המרחקים יהיו קצרים יותר. כדי לענות על השאלה, מצטט רב גביהה לרב אשי משנה, אותה למדנו במסכת כלאים (פרק ז', משנה א'): הרכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר השני. מדובר בהרכבת גפנים [השחלת ענף של גפן "צעיר" בענף של גפן ''זקן'' וכך ''מייצרים'' גפן חדש] שגם שם מודדים מרחקים בין הגפנים. בכל גפן ישנם שלושה ''עיקרים'' [פקק של הגזע]: קטן, בינוני וגדול. אומרת המשנה, כי אין מודדים מרחקים מהפקק הקטן, גם לא מהפקק הגדול, אלא מהפקק הבינוני. אם כן, מנסה הגמרא להסיק ממשנה זו, תשובה לבעייתו של רבי ירמיה, וקובעת כי יש למדוד מהחלק המרכזי של האילן, לא הקטן ביותר, גם לא מהחלק הגדול ביותר.
 

מהו המסר?

ניתן להסיק מהלכה אותה למדנו היום, כי יש למדוד מהמרחק הבינים, לא הגדול ביותר ולא הקטן ביותר אלא הבינוני, את ההלכה הידועה של הרמב''ם ללכת (כמעט) תמיד בשביל הבינוני – שביל הזהב.
וכך כותב הרמב''ם בהלכות דעות (פרק א' , הלכה ז'):
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכווין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו.
הרמב''ם מביא מספר דוגמאות, ליישום מידה בינונית:
1. לא יהיה ''כעסן'' ולא ''נטול רגשות'' אלא יכעס רק על "דבר גדול שראוי לכעוס עליו".
2. לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם, ואי אפשר בלעדיהם.
3. לא יעבוד כמו משוגע, אלא רק לדברים ''שצריך לו לחיי שעה''
4. לא יהיה קמצן, גם לא פזרן אלא נותן צדקה ''למי שצריך''.
5. לא יתהולל ויצחק כל הזמן, גם לא להיות עצוב , אלא "שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות".


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]