כמה נפיש חיליה דאילנא
בבא בתרא עג ע"ב
"ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא דהויא כי אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הויא? שתין בתי, אתא תנינא בלעה, אתא פושקנצא ובלעה לתנינא וסליק יתיב באילנא. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא. אמר רב פפא בר שמואל: אי לא הואי התם לא הימני".
כבר הקדים הרשב"ם בעמוד א' ואמר: "שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד", וצריך להבין:
מה ענין הצפרדע, התנין, העורב, והאילן הללו?
מהו אותו הלקח העיקרי שנצטוונו ללמוד מהמעשה: "תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא"?
ובמיוחד קשים דברי רב פפא בר שמואל, אם מדבריו עולה שמי שלא היה עד שלא יאמין – אז למה נכתב המעשה בגמרא?
אלא שדברי חכמים בחידותם וצריך לפצחם.
אותו תנינא כבר מפורש ביחזקאל: (כט, ג) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.
ואותו תנינא קשור בפשטות אל ההיא אקרוקתא – כרבי עקיבא במסכת סנהדרין דף סז ע"ב: "צפרדע אחת היתה, וּמִלְּאָה כל ארץ מצרים", או כרבי אלעזר שם: "צפרדע אחת היתה, השריצה וּמִלְּאָה כל ארץ מצרים".
לא רק את מכת צפרדע הצליח פרעה הרשע לסבול ולבלוע אלא את תשעת המכות כולן, עד למכת בכורות שהכריעתו.
ומיהו שהכריע את פרעה וחילו, משה רבינו. ומיהו עורב נקבה? – "מי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" (מסכת עירובין דף כב ע"א), "כדכתיב (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו" (רש"י שם). כמו אֵם העורבים הזונחת את בניה, כך שילח משה את אשתו ואת בניו, היות "שמיוחד לַדִּבּוּר בכל שעה ושעה" (מסכת יבמות דף סב ע"א).
ואותו אילן הוא כמובן כדברי הגר"א בסוגיה – עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח). וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות יט, ג), משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי. שרק משום כך נצרך להנזר מכל חיי משפחה.
מעתה נהירים דברי רב פפא בר שמואל. לא רק הוא היה עד לאותו המעשה, אלא נשמת כל איש מישראל נכחה במתן תורה. חַיָּב אָדָם לֵרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (פסחים פרק י משנה ה).
וְלֶקַח המעשה:
"כמה נפיש חיליה דאילנא" – עד היכן מגיעה חשיבות התורה שכל תכלית יציאת מצרים – קבלתה תלמודה וקיומה. אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, לא דַּיֵּנוּ – עד אשר נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה.
"כמה נפיש חיליה דאילנא" – עד היכן מגיעה חשיבות התורה שאותו עורב עליו הוא יושב, שלא נצרך משה לשלח את אשתו ואת בניו אלא משום היותו "מיוחד לדבור בכל שעה ושעה" (מסכת יבמות דף סב ע"א), דיבור של מתן תורה המיוחד רק לאביהן של נביאים. שכן דברי תורה – "במי אתה מוצאן - במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" (עירובין דף כא ע"ב - כב ע"א).
