זהירות מונעת תקלות / רפי זברגר

בבא קמא  כב ע"א

הקדמה

אנו דנים בגמרא על הדין שהובא במשנה בדף הקודם: הכלב שנטל חררה [עוגה שאופים על גחלים] והלך לגדיש, אכל את החררה, והדליק את הגדיש [מכוח הגחלים], על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק. 
על החררה משלם נזק שלם, כיוון שזו דרכו של הכלב לאכול זאת, לכן משלם מדין ''שן ורגל'', ועל הגדיש שנשרף מכוח הגחלים שהכלב העביר לכיוון הגדיש, משלם רק חצי נזק, כי זהו נזק של ''כוחו'', כמו דין ''צרורות'' שלמדנו בדפים הקודמים, ומכיוון שזה לא נזק ישיר, לכן משלם רק חצי נזק. 
 

הנושא

בדין של הדלקת הגדיש, ע''י הגחלת שהכלב העביר מהתנור לכיוון הגדיש, מתארת הגמרא מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש [זהו שמו] מה מקור נזק ''אש'', האם משום "חיציו'', או משום ''ממונו''. רבי יוחנן אמר ''משום חיציו'' , וריש לקיש אמר ''משום ממונו''. חיציו'' - בדומה לירי חיצים על ידי קשת, ו''ממונו'' - הכוונה לממון של הבעלים שמזיק.
הגמרא ממשיכה ומסבירה, מדוע כל חכם לא הסביר כמו חברו. 
ריש לקיש לא אמר כרבי יוחנן, משום ''חיציו'', כיוון שהחיצים באם מכוחו של המזיק, לעומת ''מקרה הכלב'', שם, אין זה מכוח בעל הכלב, אלא מכוח הכלב בעצמו. ורבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, כיוון שהוא מצריך ''משהו ממשי ומוחשי'', כמו להבה או כיוצא בזאת, אך במקרה זה, אין ''משהו ממשי'' אלא רק גחלים שעוברות ממקום למקום.
בהמשך מביאה הגמרא משנה להוכחת שיטת רבי יוחנן, כדי להקשות על ריש לקיש: 
גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פישתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה [בית] – בעל הגמל חייב. הניח חנווני נרו בחוץ – חנווני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור. 
אם החנווני השאיר נר דולק בחוץ, עליו מוטלת החובה לדאוג לכך, שאף אחד לא יינזק מאותו נר. למרות זאת נוכחנו לדעת בדברי רבי יהודה, שאם מדובר בימי החנוכה, בהם כל אחד מוציא את נרו החוצה כדי ''לפרסם את הנס'', הר חובת הזהירות עוברת לבעל הגמל, שלא להיתקל בנרות חנוכה אלו. 
 

מהו המסר?

אדם חייב להפעיל ''שכל ישר'' בכל דרכיו והנהגותיו. ''בימים רגילים'', בהם מותר לכל אחד ''להלך חופשי'' ברשות הרבים, חובת הזהירות מוטלת על החנווני. לעומת זאת, בימי חנוכה, בעל הגמל צריך לדעת ולהכיר בעובדה שאנשים מוציאים את החנוכיות החוצה, ולכן החובה עוברת אליו. הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ (קהלת ב', י"ד) 


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]