חזרה מדברים קודמים / רפי זברגר

בבא בתרא סה ע"א -ע''ב

הקדמה

המשנה בעמוד א' עוסקת בתכולה של מכירת בתים. מה מתכוון המוכר כאשר הוא מוכר בית? הכלל הבסיסי העומד מאחורי הדוגמאות המובאות במשנה: כלי תשמיש קבוע – נמכר ביחד עם הבית, כלים המיטלטלין אינם נמכרים עם הבית. דוגמאות לכלים קבועים: דלת, מכתשת קבועה ועוד. דוגמאות לכלים מיטלטלים: מפתח, מכתשת שאינה קבועה ועוד. יש לציין כי מדובר במקרה שאין פירוט מוגדר בשטר המכירה, אבל אם המוכר פירט את תכולת המכירה – רק מה שמפורט נמכר. 
 

הנושא

שאלה הגמרא בתחילתה: לימא מתניתין דלא כרבי מאיר? לכאורה המשנה בניגוד לדעתו של רבי מאיר, אשר אמר בדף ע"ח: מכר את הכרם – מכר את תשמישי הכרם. אצלנו המשנה מפקיעה את הכלים המטלטלין מהעסקה, ורבי מאיר שם אומר שתשמישי הכרם נמכרים ביחד עם הכרם, למרות שהינם מטלטלים.
דוחה הגמרא את המסקנה, ואומרת כי ייתכן שהמשנה היא גם לדעת רבי מאיר, ושם מדובר על תשמישים קבועים, ואצלנו כאמור מדובר בתשמישים מיטלטלים שאינם קבועים.
"דוחה הגמרא את הדחיה", ואומרת כי גם המשנה שלנו מדברת בתשמישים קבועים. מסקנה זו נובעת מהשוואה בין מפתח לדירה: והא מפתח דומיא דדלת – מה דלת דקביעא, אף מפתח דקביעא. כלומר, מדובר במפתח קבוע, "שלא מזיזים אותם מן הדלת" (רשב''ם), ולכן – המשנה שלנו לא יכולה להיות כדעתו של רבי מאיר.
אם כן, חוזרת הגמרא בסופו של דבר למסקנה הראשונה: אלא מחוורתא – מתניתין דלא כרבי מאיר.
הביטוי מחוורתא מופיע בגמרא לא מעט, תמיד באותה משמעות – לאחר דין ודברים בגמרא, חוזרת הגמרא למסקנה, אשר הובעה בתחילת הסוגיא. 
 

מהו המסר?

משמעות המסקנה של הגמרא: אנו חוזרים לדברים שאמרנו בתחילה, למרות שתוך כדי הדיון, חשבנו אחרת לגמרי. הגמרא ''לא חוששת, ולא מהססת'' לחזור בה מכל הנאמר בסוגיא, ולהגיע לאותה מסקנה שחשבה בתחילת הסוגיא.
נראה כי ניתן להסיק מצורת לימוד זו, כי ''אין להתבייש'' לחזור בנו מדברים שאמרנו, אפילו שהיינו ממש בטוחים שהדברים שונים. אם הגענו למסקנה כי הדברים שאמרנו וחשבנו אינם נכונים, אנו חוזרים בנו ללא היסוס.
זהו חינוך למידת האמת. מידה הבוחנת כל נושא לעומקו של עניין, מביאה צדדים לכאן ולכאן, ''מתבלטת בקול רם'', ומגיעה בסוף למסקנה המתבקשת. אם המסקנה היא לסגת מדעות קודמות – נעשה זאת ''בראש מורם''.
זו דרכנו בכל נושא "ללא הבדל מי העומד מולנו'', גם בדיונים שאנו מנהלים עם ילדינו ובני משפחתנו.   אם נגיע למסקנה כי טעינו – לא נתבייש להודות בכך ולומר זאת בפה מלא. לא נחשוב כי ''ההורים תמיד צודקים'', כפי שהורים מסוימים חושבים, אלא ננהג תמיד בשׂום שכל ובהירות מחשבה, כדי להגיע למסקנות אמיתיות וכנות.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]