הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כרבי עקיבא; "הלכה כרב נחמן בדיני"; "אמר רב... אמר רב..."; "אזדו לטעמייהו"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא סה ע"א
איתמר, רב הונא אמר רב:
הלכה כדברי חכמים,
ורב ירמיה בר אבא אמר שמואל:
הלכה כרבי עקיבא.
אמר ליה רב ירמיה בר אבא לרב הונא: והא זמנין סגיאין אמריתה קמיה דרב הלכתא כרבי עקיבא, ולא אמר לי ולא מידי!
א"ל: היכי תניתה?
א"ל: איפכא תנינא,
משום הכי לא אמר לך ולא מידי.
א"ל רבינא לרב אשי: לימא אזדו לטעמייהו,
דאמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו - אין להן לא דרך זה על זה,
ולא סולמות זה על זה,
ולא חלונות זה על זה,
ולא אמת המים זה על זה,
והזהרו בהן שהלכות קבועות הן;
ורב אמר: יש להן!
צריכא, דאי אשמועינן בההיא,
בההיא קאמר רב, משום דא"ל: בעינא למידר ביה כי היכי דדרו ביה אבהתי, תדע, דכתיב: +תהלים מ"ה+ תחת אבותיך יהיו בניך,
אבל בהא - אימא מודי ליה לשמואל;
ואי איתמר בהא,
בהך קאמר שמואל,
אבל בהא - אימא מודי ליה לרב,
צריכא.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא: הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו?
אמר ליה: הלכתא כוותייכו, דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני.
1.
הגמרא מביאה מחלוקת נוספת בין רב ושמואל אם מוכר בעין יפה מוכר או בעין רעה מוכר. והיא מקשרת בין שתי המחלוקות בביטוי "אזדו לטעמייהו".
וכדברי הרשב"ם מסכת בבא בתרא דף סה עמוד א "אזדו לטעמייהו - דלרב בעין רעה ולשמואל בעין יפה."
והגמרא מסבירה מדוע נצרכו רב ושמואל לחלוק בשתי הסוגיות.
2.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
רחצ. ואזדו לטעמייהו. לפעמים פליגי אמוראי ובתר הכי אומר התלמוד ואזדו לטעמייהו.
פירוש, שמביא ראיה שבנושא אחד יש ביניהם המחלוקת הזה.
עד כאן הוא מביא את הפירוש הרגיל של הביטוי "ואזדו לטעמייהו", שהגמרא קובעת, שהאמוראים שנחלקו בסוגיה מסויימת נחלקו גם בסוגיה אחרת באותו אופן.
2.1
אבל הוא מביא את סוגייתנו כחריג:
ולפעמים אומר התלמוד בלשון קושיא, לימא אזדו לטעמייהו דאמר וכו', כלומר שהמחלוקות הוא מיותר, דבחד סגי, ואז אומר התלמוד צריכא, כלומר, מתרץ שאינו מיותר. עיין ברשב"ם בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סד ב), גבי איתמר אמר רב הונא אמר רב הלכה כ[דברי] חכמים, לימא אזדו לטעמייהו (שם סה א).
בסוגייתנו הביטוי הוא "לימא אזדו לטעמיהו" - ומשמע שזוהי קושיה, מדוע רב ושמואל נחלקו בשתי סוגיות נפרדות אם מוכר בעין יפה הוא מוכר או שבעין רעה הוא מוכר.
ובסוגייתנו הגמרא מיישבת - לעיל בסעיף 1.
ראה שוטנשטיין הערה 11.
וראה גם בהרחבה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד מא.
3.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:
... ובדוכתי אחריני לך ואספת ואשכחן נמי כי האי גוונא גבי ואזדו לטעמייהו דסמכינן אדברי תלמיד שאמר חדא מהנהו מימרי משמיה דרביה ומצרכינן להו כאילו אמרן תרווייהו הרב גופיה ... וב"ב [בבא בתרא דף ס"ה א'...]
כוונתו היא שבסוגייתנו המחלוקת הראשונה והעיקרית היא בין "רב הונא אמר רב" ל"רב ירמיה בר אבא אמר שמואל", והמחלוקת השניה היא בין "רב" ו"אמר רב נחמן אמר שמואל".
זאת אומרת, שבשתי המחלוקות מדובר במחלוקת בין רב ושמואל, אלא שמי שציטט את דברי "רב" במחלוקת השניה הוא חכם אחר [כאן - זה "רב" עצמו] מהחכם שציטט את דבריו במחלוקת הראשונה, וכן מי שציטט את דברי שמואל במחלוקת השניה הוא חכם אחר מהחכם שציטט את דברי שמואל במחלוקת הראשונה.
3.1
מכאן הוא רוצה להוכיח עניין עקרוני, שכאשר תלמיד אמר הלכה בשם רבו - בניסוח של "אמר רב... אמר רב..." - משמע שאין ספק שכך שמע מרבו, ולכן כעיקרון ניתן להקשות על סתירה בין שני דברי הרב גם אם כל אחד מדבריו נמסר על ידי תלמיד אחר. [הערה: אמנם לפעמים בש"ס הגמרא מיישבת את הסתירה בכך, ששני התלמידים חולקים מה אמר רבם].
4.
הקטע בסוף הסוגיה:
אמר ליה: הלכתא כוותייכו, דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני.
נראה לי, שמשמע שזהו המקור לכלל ש"הלכה כרב נחמן בדיני" [גם כאשר הוא פוסק כחכם אחר]. וממילא יוצא שכלל זה נקבע כבר על ידי תלמידו המובהק של רב - רב הונא.
5.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל קסג:
הלכתא כרב נחמן בדיני, תלמוד ערוך הוא בידינו בפ"ק דכתובות דף י"ג א' והכי איתא התם הכי נמי מסתברא כדקא משנינן דרב נחמן הוא דאמר כר"ג דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני וכו' ע"ש
והובא בהלכות הרי"ף ובהר"ן שם וגם הריטב"א בחדושיו שם מייתי לה הכי ואיתא תו בפרק המקבל [בבא מציעא דף ק"י א'] והא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני כגירסת רש"י שם
בכמה מקומות בש"ס נאמר "קיימא לן הלכתא כרב נחמן בדיני", כלומר, היה ידוע לגמרא שכך הוא הכלל, אבל לא ברור היכן הוכרע כך.
וכן מצאתי להרא"ש ז"ל בפרק המוכר את הבית סי' ו' דמייתי להך דהמקבל וגריס כגירסת רש"י ז"ל יע"ש ואמרינן עוד בפרק המוכר את הבית [דף] ס"ה א' א"ל רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו אמר ליה הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני
ופי' רש"י רב נחמן חתנא דבי נשיאה היה ורגיל במקום הדיינין דשכיח דייני וראה מעשים בכל יום היאך דייני ע"כ,...
הוא מוכיח מסוגייתנו את מעלתו של רב נחמן שהיה חתנו של ריש גלותא ונכח בבית הדין...
6.
על הכלל של "הלכתא כרב נחמן בדיני" ראה בהרחבה אצל הרב זיני, "רבנן סבוראי", עמודים 301 ואילך, ובהקשר לסוגייתנו, שם, עמוד 303.
7.
גם משמע מסוגייתנו כנראה שהלכה כשמואל נגד רב בדיני.
8.
דיון נוסף:
יוצא כל הנ"ל שהלכה כרבי עקיבא במשנתנו - שמוכר בעין יפה הוא מוכר.
במשנתנו מדובר שחכמים חולקין עליו ולא רק ב"תנא קמא".
8.1
אם נאמר שכעיקרון הכלל הוא, שהלכה כרבי עקיבא מחברו ולא נגד "חבריו" הרי שבסוגייתנו הלכה היתה צריכה להיות כחכמים [יחיד ורבים הלכה כרבים], אלא שלמסקנה ההלכה היא כרבי עקיבא מפני ששמואל [בניגוד לרב] פסק כמותו.
8.1.1
האמור לעיל בסעיף 8.1 הוא מפני שבהתנגשות בין שני כללי פסיקה, אחד - בין שני תנאים, והשני - בין שני אמוראים, התוצאה תיקבע לפי ההכרעה במחלוקת האמוראים].
8.2
ונראה לי לחדש: יתכן שהכלל שהלכה כרבי עקיבא נגד חברו נאמר רק לגבי דין מפורש שבהם הם חלוקים. אבל כלל זה לא תקף בהכרח לגבי מחלוקת עקרונית שנובעת ממחלוקת בדין מסויים כבסוגייתנו, שהגמרא עצמה קובעת שאין באף סוגיה בש"ס מחלוקת מפורשת וישירה בין רבי עקיבא וחכמים אם מוכר מוכר בעין יפה או שמוכר בעין רעה!
8.2.1
ויתכן שהכלל שרבי עקיבא סובר שמוכר מוכר בעין יפה מוגדר כ"מימרא" "בלבד", ולגבי "מימרא" יתכן שלא תקפים כללי ההכרעה הרגילים במחלוקת תנאים.
