סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1020
"כל הראוי למזבח… לבדק הבית… מועלין בהן ובמה שבתוכן"
בבא בתרא עט ע"א
מוסיפה המשנה: "כיצד הקדיש בור מלאה מים... שובך מלא יונים... מועלין בהן ובמה שבתוכו, אבל הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים... שובך ואח"כ נתמלא יונים... מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכו. תוס' בד"ה ואין מועלים במה שבתוכו, שואלים שאלה פשוטה: והרי אדם פשוט שברשותו בור, והבור התמלא מים, ברור שבעל הבור הופך אוטומטית להיות בעל המים. כאשר המים התכנסו בבורו אין רשות לאף אדם ליטול מן המים, זאת משום קניין חצר, מדוע א"כ גרע כח הקדש מכח הדיוט, והרי האדם הקדיש את בורו, ומן הרגע שהוא הקדיש את בורו שייך הבור לרשות הקדש. מעתה, כאשר מתכנסים מים בבור, מדוע שלא יחשבו המים למים קדושים, משום שההקדש קונה אותם בקניין חצר, ומעתה ימעלו במים, משום שהמים קבלו קדושה מכח קניין ההקדש. תוס' מת': שקניין חצר נלמד מתורת יד ולא מצינו יד להקדש, וכיוון שהמים לא הוקדשו, למרות שהם כרגע מכונסים בבור , שהרי להקדש אין בכלל תורת קניין חצר, לכן לא מועלים בהם. הרמב"ן מיישב את קושית התוס' באופן אחר: "לפי שנאמר ונפש כי תמעול מעל מקדשי בני ישראל והני לאו מקדשי ב"י נינהו אלא דקדשו ממילא", כוונת דבריו: ישנם דברים שיש בהם קדושה, ואעפ"כ לא מועלים בהם, דיני מעילה הותנו בתורה בכך שהדבר יהיה קדוש ע"י ב"י, כפי שנאמר: "מקדשי בני ישראל". אנו יודעים למשל: שגוי שמקדיש דבר לשמים, למרות שההקדש תופס, מ"מ אין בזה מעילה. מעתה סבור הרמב"ן: אדם שהקדיש בור, והבור התמלא מעצמו מים, אמנם המים שייכים ממונית להקדש, יש להם באמת דין של קדושה, ורק ההקדש יכול להשתמש בזה, אבל דין מעילה אין באותם מים, משום שהמים לא נהיו קדושים ע"י קדושת פה של אחד מב"י, אבל סבור הרמב"ן: יש קניין חצר גם להקדש. אחת הנ"מ למחלוקת תוס' והרמב"ן תהיה בדין המובא במ"א על או"ח סי' קנ"ד סעי' כ"ג: "מצא דבר בחצר ביהכנ"ס זכה בו ולא אמרינן דחצר ביהכנ"ס קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש". המ"א מתאים עם דברי התוס' אצלינו: היות ואין יד להקדש גם ביהכ"נ נחשב להקדש, שהרי בנין ביהכ"נ וכל צרכי ביהכ"נ נקנים ע"י כסף שהוקדש ע"י הצבור, ה"ז גדר של הקדש, כשם שאין חצר להקדש, כך גם אין חצר לבית הכנסת. מעתה, אדם שמצא דבר בחצר ביהכ"נ אין לה דין השבה והרי הוא שלו, משום שביהכ"נ לא קונה את האבידה בקניין חצר, אבל לפי הרמב"ן בהחלט יש חצר לביהכ"נ וחפץ שנמצא בביה"כ יקנה החפץ לביהכ"נ ולא למוצא. אחת הראיות שמביא בעל הקצה"ח לשיטת התוס': הגמ' במס' שבועות בדף כ"ב. מתייחסת לקדשים שהובאו לביהמ"ק, והגמ' שם אומרת: מה למוקדשים שכן ישנם בשאלה. אנו יודעים שכל דבר שקדושתו נובעת מכח קדושה פה ניתן לשאול על הקדושה, כך ניתן לשאול על תרומה וכל כיו"ב. אדם שהקדיש חפץ, והחפץ עדיין ברשותו, ניתן לשאול על הקדושה, יחזור להיות של בעליו, משא"כ אם המקדיש העביר כבר את החפץ ליד הקדש, דהיינו ליד הגזבר, והגזבר משפטית הפך להיות הבעלים של החפץ המוקדש, שוב לא יכול המקדיש לשאול על הקדשו. לדעת הרמב"ן, שחצר קונה להקדש, כיצד נתבאר בסוגי' במס' שבועות שאדם שהקדיש בהמה והכניס אותה כבר לעזרה ושחט אותה, יכול הוא עדיין לשאול על הקדשו, והרי הבהמה נכנסה כבר לרשות הקדש היא נמצאת בעזרה, ועזרה נחשבת לחצר הקדש, ואם חצר ההקדש קונה כמו שקונה חצר של הדיוט, לדעת הרמב"ן, היה עלינו לדון ולומר שכאשר בהמת הקדש נכנסה כבר לעזרה קונה ההקדש את אותה בהמה מכח קניין חצר, שוב היה עלינו להתייחס להקדש הזה באופן של הקדש שבא ליד גזבר, בו לא מועילה שאלה, ואילו במסכת שבועות מתבאר: שמועילה שאלה אפי' באופן כזה, ומכאן סבור הקצה"ח מוכח כדברי התוס' ולא כדברי הרמב"ן שאין קנין חצר להקדש.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
