הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אחיקם קשת, מכון הירושלמי

בבא בתרא נח ע"א

ר' בנאה הוה קא מציין מערתא...
כי מטא למערתא דאדם הראשון, יצתה בת קול ואמרה:
נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל...
אדם בפני שכינה - כקוף בפני אדם...
(ב"ב נח.)

בסוגיא זו מוזכרת השכינה פעמיים: הבת קול שאומרת לרבי בנאה "בדיוקני עצמה אל תסתכל", ופירש הרשב"ם "דהיינו אדם הראשון דכתיב ביה בצלם אלקים ברא אותו", ובהמשך הסוגיא לגבי יופיו של אדם הראשון – היפה בבני האדם – שהוא כקוף בפני השכינה.

לפני כחודש, בדף כה., בסוגיית אין עושין בורסקי למערב העיר, היה דיון ארוך האם שכינה במערב או בכל מקום.

בירושלמי, בשתי הסוגיות הללו, לא מוזכרת כלל השכינה. המעשה של רבי בנאה כולו לא מוזכר בירושלמי, והדיון על מקום הבורסקי מתפרש בירושלמי (ב"ב פ"ב ה"ח) בפשטות משום כיווני הרוח (כמו ההו"א שנדחתה בבבלי שם).

הבדלים אלו אינם מקריים. אנו מוצאים שבאופן שיטתי הירושלמי ממעט מאוד לעסוק בשכינה. הסוגיות המוכרות לנו העוסקות בשכינה – נמצאות בבבלי ולא בירושלמי, למשל: שכינה מראשותיו של חולה (שבת יב:), עשר מסעות נסעה שכינה (ראש השנה לא.), ועוד רבות, ומעין זה האגדות על כך שהקב"ה בוכה (חגיגה ה:), מתפלל, בא לבית הכנסת ומניח תפילין (ברכות ו.-ז.) – כל אלו אינן בירושלמי.

במקומות מסוימים אגדה דומה נמצאת הן בירושלמי והן בבבלי, אלא שבבבלי מוזכרת "שכינה", ובירושלמי אותה אגדה מתייחסת ל"רוח הקודש". כך לגבי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:), שמואל הקטן היה ראוי שתשרה עליו שכינה (סוטה מח:) – ובירושלמי בשתי הסוגיות הללו הנוסח הוא "רוח הקודש" (סוכה פ"ה ה"א, סוטה פ"ט הט"ז).