הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הכי קאמר; הלכה כיחיד נגד תנא קמא?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא נג ע"ב
דתניא: כיצד בחזקה? נעל לו מנעלו,
או התיר לו מנעלו,
או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, והפשיטו, והרחיצו, סכו, גרדו, והלבישו, והנעילו, והגביהו - קנאו;
אמר ר"ש: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום.
מאי קאמר?
הכי קאמר: הגביהו לרבו - קנאו, הגביה רבו לו - לא קנאו;
אמר ר"ש: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום.
1.
תנא קמא סובר - כך בפשטות - שאם העבד מגביה את אדונו - כמו ששאר הדוגמאות של תנא קמא הן פעולות שעושה העבד לרבו - הרי שזה מהווה מעשה קניין שעל ידו האדון קונה את העבד.
2.
רבי שמעון טוען גם שהגבהה קונה.
3.
הגמרא מקשה מה מוסיף רבי שמעון.
3.1
לא מובנת לי השאלה. הרי יתכן שרבי שמעון רק מדגיש את "חוזק" הקניין על ידי הגבהה.
3.2
יתכן שהגמרא מניחה שרבי שמעון חולק על תנא קמא, ויתכן שהגירסא היתה "רבי שמעון אומר" ולא "אמר רבי שמעון".
4.
מסבירה הגמרא "הכי קאמר", ובמקום הדין של תנא קמא "והגביהו - קנאו" היא מוסיפה: "הגביהו לרבו - קנאו, הגביה רבו לו - לא קנאו"
4.1
כלומר, הגמרא מפצלת את הביטוי "הגביהו קנאו" לשני מקרים שונים עם דינים שונים.
4.2
לכאורה מדובר ב"חיסורי מחסרא", שהרי הגמרא בתשובתה מוסיפה מקרה שלא מודגש בלשון המקורית, ובין שני המקרים שהיא מפרטת יש למעשה להוסיף את מלת ההבחנה "אבל" - וכפי שהוכחתי פעמים רבות שזהו המאפיין בדרך כלל של "חיסורי מחסרא".
4.3
ומדוע באמת הגמרא לא מגדירה כאן את ההסבר כ"חיסורי מחסרא והכי קתני"
4.4
יתכן שבגלל שהתוספת העיקרית של המקרה השני לא מובאת בין המלים שמוזכרות במפורש בלשון המקורית "הגביהו קנאו".
הערה: הדין "קנאו" הרי מתייחס לא רק לגבי המקרה של "הגביהו", אלא לכל הפעולות שמוזכרות בדברי תנא קמא.
5.
רבי שמעון חולק על הדין במקרה הנוסף - לעיל בסעיף 4 - "הגביה רבו לו - לא קנאו"
והוא סובר שגם אם רבו הגביה את העבד - קנאו.
6.
רמב"ם הלכות מכירה פרק ב הלכה ב:
ומה היא החזקה בקניין עבדים, שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים בפני רבו, כיצד התיר לו מנעלו או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו לבית המרחץ, או שהפשיטו או סכו או גרדו או הלבישו
או הגביה את רבו קנה
וכן * אם א הגביה הרב את העבד קנה.
הרמב"ם בפשטות פוסק כרבי שמעון בברייתא, שהרי הוא פוסק שבין אם העבד מגביה את אדונו, ובין אם האדון מגביה את העבד - קנאו.
6.
השגת הראב"ד:
וכן אם הגביה וכו'. א"א נראה מדבריו דלא גריס בה פלוגתא אלא הכי גריס הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו א"ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כו' והכי גריס לה הרב ז"ל עכ"ל.+
הוא מסביר שהרמב"ם לא גורס כמובא לעיל בדברי רבי שמעון.
כנראה שהוא לא מקבל שהרמב"ם פוסק כרבי שמעון נגד תנא קמא, שהרי בכל מקום הכלל הוא, שהלכה כתנא קמא.
5.1
לכן הוא גורס בסוגיה באופן שרבי שמעון לא חולק על תנא קמא
6.
הגהות מיימוניות הלכות מכירה פרק ב הלכה ב:
* [והטור שם כתב לשון רבינו וסיים ואיני יודע למה שדברי יחיד הן דר"ש קאמר לה אבל לרבנן לא קנה בהגבהה ...
הוא מקשה כלעיל בסוף סעיף 5. ולכן הטור פוסק כתנא קמא [="רבנן"].
7.
מגיד משנה הלכות מכירה פרק ב הלכה ב:
וכן אם הגביה הרב את העבד וכו'. בהשגות א"א נראה מדבריו וכו'. מיהו בהלכות שלנו במחלוקת שנויה הגביהו רבו לא קנאו אמר ר"ש לא תהא כו' ואעפ"כ כתב הרשב"א ז"ל וז"ל וקי"ל כר"ש דהא נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל ורב אשי ה"נ אמר וכ"ש בהגבהה ע"כ:
הרשב"א מסביר שהפסיקה כרבי שמעון נגד תנא קמא היא בגלל סוגיה אחרת במסכת קידושין דף כב ששמואל אמר שעבד נקנה אפילו במשיכה, ועל אחת כמה וכמה שנקנה בהגבהה - וכרבי שמעון.
8.
ונראה לי לחדש מדוע הרמב"ם פוסק כרבי שמעון.
לעיל הגמרא - בסעיף 3 - הקשתה מה בא לחדש רבי שמעון [ולא כדברי הרשב"ם שמסביר שם את הקושיה כאילו היא גם כלפי תנא קמא שדבריו לא ברורים...]
והגמרא יישבה זאת על ידי ה"הכי קאמר" - לעיל בסעיף 4 [ולפי דברינו לעיל מדובר כעין "חיסורי מחסרא"]. ומכיון שהגמרא השתדלה ליישב את רבי שמעון משמע שהלכה כמותו על פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"].
