הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
קשיא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא נב ע"א-ע"ב
איתמר: אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: שלי הם, שנפלו לי מבית אבי אמא -
אמר רב: עליו להביא ראיה,
ושמואל אמר: על האחין להביא ראיה.
אמר שמואל: מודה לי אבא, שאם מת - על האחין להביא ראיה.
מתקיף לה רב פפא: כלום טענינן להו ליתמי מידי דלא טען להו אבוהון?
והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בלא ראיה, בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר,
כדשלח רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן! קשיא.
1.
הגמרא נשארה בקושיה - "קשיא" - על דברי שמואל בהסברו את דברי רב.
1.1
["אמורא מאוחר"] ראה ב"שוטנשטיין", הערה 4, שמסביר, שמקשים מרבא על שמואל למרות שרבא חי הרבה אחרי שמואל, אלא כנראה שדינו של רבא היה מקובל ומוסכם כך שממילא מכח סברא קשה על שמואל,
או אפשר לומר שדינו של רבא היה ידוע מבחינה עובדתית כבר בימי שמואל [אמנם לא בשמו של רבא].
2.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף נב עמוד ב
קשיא - לדידן קשיא אמאי אמר שמואל מודי לי אבא כו'.
הרשב"ם מדגיש "לדידן קשיא", כלומר, מדובר על עורך הגמרא שכך מסכם את השאלה, ולא מדובר בבית המדרש שבו דנו בעניין - בתקופת רב פפא שדבריו מובאים כ"מתקיף רב פפא".
3.
המשך הרשב"ם:
ופסק ר' חננאל - דהלכתא כשמואל דהיכא דמית על האחין להביא ראיה וכן פירש נקטינן מרבותי ז"ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי
אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא
למרות שדברי שמואל [ביחס להסברו בדברי רב] נשארו ב"קשיא" בכל זאת ניתן לפסוק כמותו, כי הגמרא לא ניסחה "תיובתא דשמואל תיובתא".
רק ב"תיובתא" משמע שהגמרא דוחה את דברי האמורא לגמרי, אבל סיום של "קשיא" אומר שדברי האמורא לא דחויים לגמרי, אלא שבבית המדרש לא מצאו תרוץ טוב והקושיה "תליא וקיימת", כלומר, הקושיה ממתינה לתרוץ.
וראה ב"שוטנשטיין", הערה 4 שמביא תרוץ ל"קשיא"
וכן:
הליכות עולם שער חמישי פרק ג:
יג. כל היכא דאמרינן תיובתא דפלוני תיובתא נדחין דברי אותו פלוני שבאה עליו התיובתא ולית הלכתא כוותיה כל עיקר. והיכא דאמרינן קשיא דפלוני קשיא לא נדחו דברי אותו פלוני לגמרי אבל הדבר תלוי ועומד הוא וכי מעיינת בכך קושיא שפיר מתרצא הילכך אפשר דהלכתא כוותיה, כך הוא קבלה בידינו מהגאונים ז"ל, וכן בתוספות, ובערוך בערך תיובתא:
3.1
נראה לי להסביר שדבריו מתאימים יותר אם נאמר ש"תיובתא..." נקבע על ידי עורך הגמרא, ואילו "קשיא" נקבע בבית המדרש של חכמים שדנו בעניין.
4.
המשך דברי הרשב"ם:
ואעפ"כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר
אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא
ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא
הרשב"ם מביע את דעתו [הסבר שני ברשב"ם]: גם "תיובתא" וגם "קשיא" הם בעלי אותה רמת קושיה, אלא ש"תיובתא" היא קושיה ממקור תנאי - משנה/ברייתא - ואילו "קשיא" היא קושיה ממקור אמוראי [או מסברא?].
4.1
אבל לא ברור מדבריו מהי רמת הקושיה של "תיובתא" ו"קשיא", האם מדובר בדחיה סופית - כמו ב"תיובתא" לפי ההסבר הראשון לעיל - או כמו ב"קשיא" לפי ההסבר הראשון לעיל.
5.
ממשיך הרשב"ם:
והא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עליה כל עיקר וכן בפי' ר"ח כתב מרי"ש גאון כי זה שאמר שמואל ומודי לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה אין הלכה כמותו.
הוא מכריע שלא כשמואל בסוגייתנו.
לכאורה משמע מדבריו ש"קשיא" הוא דחיה סופית וכאחת האפשרויות לעיל בסעיף 4.
6.
מקור נוסף:
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קיח עמוד א:
קשיא - לדידן קשיא דלא ידעינן לתרוצי קרא אליבא דההוא תנא דהא ליכא למימר לרב תרבה אותו שהוא רב עכשיו תרבה נחלתו ...
משמע כמו לעיל בסעיף 2, וכנראה שמתאים יותר להסבר הראשון לעיל בסעיף 3.
5.
ראה מה שכתבנו על מסכת סנהדרין דף יג:
בגמרא:
מיתיבי, יום תקופה גומר, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: יום תקופה מתחיל,
ועוד, תניא: אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסירה רובו של חודש, וכמה רובו של חדש - ששה עשר יום.
רבי יהודה אומר: שתי ידות בחודש. וכמה שתי ידות בחדש - עשרים יום.
רבי יוסי אומר: מחשבין, ששה עשר לפני הפסח - מעברין, ששה עשר לפני החג - אין מעברין.
רבי שמעון אומר: אף ששה עשר לפני החג מעברין.
אחרים אומרים: מיעוטו, וכמה מיעוטו - ארבעה עשר יום! –
קשיא.
הגמרא מסיימת את הקושיות ב"קשיא", דהיינו: באמת קשה על שמואל.
לפי פרושו השני של הרשב"ם, ש"קשיא" זוהי קושיה מסברא/מאמורא ולא ממשנה וברייתא, קשה, שהרי בסוגייתנו ה"קשיא" היא על דברי שמואל מברייתא!!!
5.1
עונה בספר "קשות מיושב" – דברי שמואל, בתחילת העמוד, הם ציטוט מברייתא ואינם דברים של עצמו [ראה בהערתנו בסעיף 1 לעיל], וההוכחה לכך ששם רואים שתנאים מגיבים [ רבי יהודה ותנאים נוספים ], ולפי זה יוצא שהברייתא השניה סותרת לברייתא הראשונה ולכן שייך "קשיא" ולא "תיובתא".
5.2
לפי דבריו יוצא שיש שיטה שלישית [ שהיא הרחבה של השיטה השניה ברשב"ם] להבחנה בין "תיובתא" ל"קשיא". "קשיא" - כאשר הסתירה היא בין שני חכמים באותה רמה – [תנא נגד תנא; אמורא נגד אמורא] ודומה למושג "רמינהו" – בין תנאים.
עיין בשוטנשטיין, הערה 14, שמסכם בקצרה את השיטות שטוענות ש"קשיא" פירוש הדבר, שאינו קושיה "סופית" "מוחלטת".
5.3
ישנם פרשנים שמיישבים את הקושיה. [ לפי הכלל הראשון שברשב"ם]
הספר "קשות מיושב" מיישב את כל ה"קשיא" שיש בתלמוד.
6.
כבר הבאנו כמה פעמים את דברי המהרש"ל, שטוען שכאשר הגמרא נשארת ב"קשיא" על דין בגמרא מותר לדורות שאחרי התלמוד ליישב את הקושיה, וניסינו להסביר את הדברים, שאין כוונת מסדרי הגמרא לומר לנו [כמשתמע מהרשב"ם בהסבר הראשון שלו] שבזמנם פשוט לא ידעו תשובה, אלא יש כאן מגמה מתוכננת של מסדרי הגמרא, להשאיר עניינים מסויימים פתוחים לחכמי הדורות הבאים [כדי להמשיך את חיותה של התורה שבעל פה!] / קדושת התושב"ע /
7.
ועוד באותו דף:
בגמרא:
"תנא: סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה. מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים?
אמר רבי יוחנן: מיסמך סבי.
אמר ליה אביי לרב יוסף: מיסמך סבי בשלשה מנלן?
אילימא מדכתיב +במדבר כ"ז+ ויסמך את ידיו עליו - אי הכי תסגי בחד,
וכי תימא משה במקום שבעים וחד קאי - אי הכי ליבעי שבעים וחד! –
קשיא. "
בסוגייה זו רואים בעליל שה"קשיא" היא מסברא, ומתאים גם לשיטה השניה של הרשב"ם.
7.1
יש שמיישבים את הקשיא בכך, שמשה רבנו לא היה לבדו כשסמך את יהושע כי היה שליח העם כולו ויוצא שיהושע נסמך על ידי רבים.
[ראה בשוטנשטיין ובמתיבתא]
8.
ראה גם מה שכתבנו על מסכת סנהדרין דף יד וסנהדרין דף טו:
"ההקדשות בשלשה. מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: אפילו צינורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה.
אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב - דאמר כשמואל. דאמר שמואל: עשרה כהנים כתובין בפרשה.
אלא לרבנן, שלשה מנא להו?
וכי תימא דכתיב בהו שלשה, קרקעות דכתיב בהו ארבעה תיסגי בארבעה! –
וכי תימא הכי נמי –
אלמה תנן: הקרקעות תשעה וכהן! אלא מאי - דמשלמי בהו עשרה, הקדשות דמשלמי בהו שיתא - ליבעו שיתא! –
קשיא. "
הגמרא נשארה ב"קשיא" – מהו המקור לחכמים במשנה שלפדות מהקדש צריך שלושה, ומדוע לא יותר, כמו בקרקעות?
לפי ההסבר הראשון ברשב"ם – האחרונים מוצאים תרוצים ל"קשיא" שבגמרא. [ראה גם בשוטנשטיין וגם ב"מתיבתא"]
לפי ההסבר השני – הקושי בסוגייתנו הוא באמת מסברא: מה ההבדל בין פדיון הקדש של קרקעות ובין פדיון הקדש של מטלטלין.
8.1
הערה על דברי הרשב"ם: כאשר הקושיה היא מסברא יותר קל [כך נראה] לפרוך את הסברא, ולכן קצת קשה לומר שלפי ההסבר השני ברשב"ם דרגת הקושי מסברא שווה לדרגת הקושי ממשנה או מברייתא – דהיינו הדין נדחה מפני הקושיה. אלא אם כן נאמר שהגמרא קובעת שהסברא בקושיה היא יציבה ואי אפשר לשנותה [רק לפי ההסבר השני שברשב"ם]
בספר "קשות מיושב" מעיר שהרמב"ם פוסק כמו במשנה שלגבי מטליין – בשלושה, ולגבי מקקעין – בעשרה, למרות שהגמרא אמרה על זה "קשיא", וההסבר הוא שהקושי בגמרא היה על הנימוק לדין ולא על הדין עצמו.
דבריו מאד מתאימים לפי ההסבר הראשון שברשב"ם למשמעות המושג "קשיא".
9.
באותו דף:
בגמרא:
רבי יהודה אומר כו'. אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא לרבי יהודה - היינו דכתיב כהן, אלא לרבנן כהן למה להו? –
קשיא.
הגמרא מקשה: לפי רבנן שלא צריך כהן לגבי האנשים שמעריכים את שווי הנכסים, מדוע כתוב בתורה "כהן"?
אומרת על כך הגמרא "קשיא"
לפי ההסבר הראשון – גם כאן מנסים האחרונים ליישב את הקושיה, שגם לפי חכמים יש מצוה מן המובחר שכהן יהיה אחד מהאנשים המעריכים.
לפי ההסבר השני מובן מדוע הגמרא השתמשה ב"קשיא" ולא ב"תיובתא" - מפני שהקושיה היא מסברא ולא ממקור תנאי.
וגם כאן הרמב"ם פוסק כחכמים שלא צריך כהן, ולא פוסק כ"קשיא" – כנראה שמקבל את ההסבר שהבאנו ביישוב ה"קשיא"
10.
באותו דף:
בגמרא:
הקרקעות תשעה וכהן. מנהני מילי? - אמר שמואל: עשרה כהנים כתובין בפרשה, חד לגופיה, הנך הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן: אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים –
קשיא.
לפי ההסבר הראשון ברשב"ם ניתן ליישב "קשיא", ובאמת בספר "קשות מיושב", מיישב את הקשיא בסוגיה מקבילה במסכת מגילה דף כג עמוד ב.
לפי ההסבר השני ה"קשיא" הא מכח סברא ולא מכח משנה או ברייתא, וגם הביטוי "מתקיף" מוכיח שה"קשיא" הוא מסברא.
11.
ראה גם מה שכתבנו על מסכת סנהדרין דף מג:
בגמרא:
" רב אשי אמר: משה היכא הוה יתיב - במחנה לוייה, ואמר ליה רחמנא הוצא את המקלל - חוץ למחנה לוייה, אל מחוץ למחנה - חוץ למחנה ישראל, ויוציאו את המקלל - לעשייה. - עשייה בהדיא כתיב בהו ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה! - ההוא מיבעי ליה חד לסמיכה, וחד לדחייה.
אמרו ליה רבנן לרב אשי: לדידך, כל הני הוצא דכתיבי בפרים הנשרפים מאי דרשת בהו? -
קשיא. "
לגבי המונח "קשיא", שהגמרא נשארת בקושיה על רב אשי נלמד על גדולתו של רב אשי, שעל אף שהוא ערך התלמוד וכנראה שבימיו היתה קושיה זו, השאיר את דברי עצמו בקושיה [אם מדובר ברב אשי האחרון עורך הגמרא]!
11.1
בסוגייתנו שני ההסברים נכונים. לפי הפרוש הראשון – "קשיא" ניתן ליישב, ואומנם הפרשנים ["חמרא וחיי", "קשות מיושב"; "למנצח לדוד"; "אמרי צבי"] מנסים ליישב את הקושיה על רב אשי.
לפי ההסבר השני גם כן מיושב, כי השאלה היא לא מתנאים אלא מהאמוראים - חכמים ששאלו את רב אשי - [אמנם הם שאלו על פסוקים אבל לא מוזכר בדברי תנאים.]
12.
הערה על דברי הרשב"ם לגבי "קשיא" כבר הוזכר לעיל. ההסבר הראשון היה ש"קשיא" איננה קושיה מוחלטת וסופית. [רא"ש ברכות פרק ד סימן ב; רש"י סנהדרין דף עב עמוד א; רשב"ם בבא בתרא נב].
בתוך ההסברים שלהם הם גם אומרים שבאותה שעה לא מצאו בגמרא יישוב ל"קשיא". משמע מכך שעריכת הגמרא הינה תהליך ארוך, ובהחלט ייתכן שהיתה כוונה מתוכננת של רב אשי ובית דינו, לתת לדורות הבאים את הרשות להמשיך ולפתח התורה שבעל פה – [ עיקרון שמסביר המהרש"ל לגבי "קשיא" ו"בעיא דלא איפשטא"].
13.
ראה מה שכתבנו על מסכת סנהדרין דף קיא:
רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש [ על תרוצו]. משמעות הביטוי "אי הכי" – לפי דבריך [תרוצך] קשה ואילו לפי דברי – אין קושי.
קשיא
הגמרא מסיימת באומרה שאמנם קשה על ריש לקיש.
כעיקרון, ההלכה במחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש צריכה להיות כרבי יוחנן, שחולקין עיר אחת לשני שבטים, ובסוגייתנו נימוק נוסף שהלכה כרבי יוחנן - מפני הסיומת "קשיא" [על ריש לקיש].
לפי פירושו הראשון, דברים שנדחו ב"קשיא" ניתן ליישבם.
לפי פרושו השני, ש"קשיא" זוהי קושיה מסברא ולא ממשנה וברייתא, קשה, שהרי בסוגייתנו ה"קשיא" היא על דברי ריש לקיש ממשנה!!! ואולי ניתן לומר שהקושי הוא רק לפי שאלת ההגיון של רבי יוחנן [שהמשנה היתה צריכה לפרש],
בספר "קשות מיושב" מיישב את ה"קשיא" על ריש לקיש.
