הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מתי אין הלכה כרב אשי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא נא ע"א
אמר ליה רב נחמן לרב הונא: לא הוה מר גבן באורתא בתחומא, דאמרינן מילי מעלייתא.
אמר ליה: מאי מילי מעלייתא אמריתו?
המוכר שדה לאשתו - קנתה, ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי.
אמר ליה: פשיטא, דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא!
מי לא תנן: נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה?
אמר ליה: ולאו איתמר עלה, אמר שמואל: לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל בשטר מכר - לא קנה עד שיתן לו דמיה?
ולאו מותיב רב המנונא: בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך, שדי קנויה לך - הרי זו מכורה ונתונה?
ולאו הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: במוכר שדהו מפני רעתה?
(רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן) ורב אשי אמר: במתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר? כדי ליפות כחו.
סוגיה מקבילה במסכת כתובות דף כו
1.
רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכה ז:
כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על החרס ב או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה, אף על פי שאין שם עדים כלל, ואף על פי שאין השטר שוה כלום, במה דברים אמורים במוכר שדה מפני רעתה,
אבל בשאר קרקעות אף על פי שהגיע שטר של מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים.
בפשטות הרמב"ם פוסק כרב המנונא.
2.
כסף משנה הלכות מכירה פרק א הלכה ז:
בד"א במוכר שדהו מפני וכו'. שם (דף כ"ו) אמר שמואל לא שנו דקנה אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים ואותיב עליה רב המנונא מדתניא בשטר כיצד כתב לו [על הנייר או על החרס אף על פי שאין בהם שוה פרוטה] שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה כלומר ומשום הכי קנה בשטר לחודיה הא לאו הכי לא קני עד שיתן הכסף
רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי לייפות את כחו.
ופירש"י דלרב אשי הך מתניתין בנותן [מתנה] מיירי וכולה חדא היא
ולאו או או קתני
אלא כך כתב לו שדי מכורה (לך) ונתונה לך כדי לייפות את כחו שאם יגבנה ב"ח של נותן ממנו ישוב לתבוע דמים המפורשים.
ולפי זה יש לנו לפסוק כרב אשי דבתרא הוא דלא מפליג בין מוכר שדהו מפני רעתה או לא
אלא לעולם לא קנה בשטר אלא א"כ כתב שדי מכורה לך ונתונה לך.
ויש לתמוה על רבינו שפסק כרב המנונא
הוא מסביר [מביא את דברי ה"מגיד משנה"] שהרמב"ם פוסק כרב המנונא בסוגייתנו שמבדיל בין מקרה מכירה רגיל לבין מקרה שמכר לו שדה מפני רעתה.
והקושי הוא שהיה צריך לפסוק כרב אשי מפני שהוא "בתראי", ולפי רב אשי אין הבדל בין שני סוגי המכירה.
3.
ותירץ ה"ה דרב אשי לאו לאיפלוגי אתא אלא ליתן טעם לדבר דמפני רעתה דין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ"ל.
הוא מביא את ה"מגיד משנה" שמסביר שרב אשי לא חולק על רב המנונא אלא רק מסביר את דבריו.
3.1
וה"כסף משנה" מסביר את דברי ה"מגיד משנה":
כוונתו לומר דרב אשי לא בא לחדש אוקימתא
אלא לתת טעם לדברי רב המנונא
בדברי רב אשי אין הצעת אוקימתא חדשה.
3.2
ולפ"ז אין לנו לגרוס רב אשי אמר דמשמע דאתא לאיפלוגי
אלא אמר רב אשי.
ולפי הנ"ל צריך לתקן את גירסת הגמרא בדפוסים בסוגייתנו "רב אשי אמר" ל"אמר רב אשי" שמשמעותו שרב אשי לא בא לחלוק על דברי קודמו.
4.
והוא מחדש הסבר חדש:
ול"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש
דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא
וגם לא לפרש דבריו
אלא לומר דברייתא אפשר לתרוצה בגוונא אחרינא וכיון שלא הקשה על דברי רב המנונא משמע דדינא הכי הוי.
רב אשי מתייחס לברייתא, ומכיון שלא התייחס לדברי רב המנונא ממש הלכה כרב המנונא.
4.1
יתכן שההסבר הנ"ל מתאים אף לגירסת הגמרא "רב אשי אמר".
5.
והוא מוסיף הסבר שיש בו חידוש חשוב ביותר:
ועי"ל דאפילו נימא דסבר רבינו דרב אשי לאיפלוגי אתא וכדפירש"י
לא שבקינן פירוקיה דרב המנונא דהוא גופיה מותיב לה משום פירוקיה דרב אשי
אם נאמר שעד כאן מדובר בהסבר אחד בפני עצמו, הרי שכוונתו לחדש שכאשר אמורא כלשהו גם מקשה קושיה והוא עצמו גם מיישבה, הרי שהלכה תהיה כאותו אמורא.
5.1
כנראה בגלל שכך ניסח עורך הגמרא את הקושיה והתרוץ, כדי להודיענו שכך מכריע עורך הגמרא. אבל חובה להוסיף, שהנ"ל נכון אפילו נגד דברי רב אשי עצמו כבסוגייתנו, כי "עורך הגמרא" הוא המכריע להלכה וכאן מדובר ברב אשי ובית דינו והלכה כמותם נגד דעתו הפרטית-אישית של רב אשי עצמו.
5.2
וההסבר הנ"ל מתאים גם אם נאמר שרב אשי בסוגייתנו באמת חולק, וכגירסת הגמרא "רב אשי אמר".
6.
והוא מוסיף נימוק שהוא לכאורה שונה:
כ"ש דמסתבר טעמיה טפי דשביק ברייתא כפשטה דאו או קתני.
תוספת חידוש:
הלכה כרב המנונא כי "מסתבר טעמיה" כי משאיר את הברייתא כפשוטה.
6.1
יוצא מדבריו שהכרעה כפי ההסבר הסביר יותר עדיפה על הכרעה לפי כללי פסיקה בין אמוראים [כרב אשי נגד רב המנונא].
7.
נימוק נוסף:
ועי"ל דמטעם אחר פסק כרב המנונא משום דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דגמרא קאמר לה בפרק האומנין (בבא מציעא דף ע"ח) גבי עייל ונפיק אזוזי
וכיון דסתמא דגמרא קאמר לה הכי נקטינן:
העיקרון של רב המנונא בסוגייתנו שיש דין שונה במכירת שדה מפני רעתה מובא בסוגיה אחרת כ"סתמא דגמרא", וכנראה שהכלל הוא שהלכה כסתמא דגמרא.
7.1
דומה קצת לדברינו לעיל בסעיף 5.1.
