זרימת החיים / רפי זברגר

בבא בתרא מט ע"א

הקדמה

במשנה בדף מ''ב למדנו על האנשים אשר אין להם חזקה, ובין היתר נלמד: ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו. מדובר בבעל אשר אוכל את הפירות מהנכסים שהביאה מבית אביה. נכסים אלו נקראים ''נכסי מילוג'' והבעל עובד בהם, ואוכל את הפירות הגדלים מן הנכסים, אך קרקע נשארת שייכת לאשה, אשר מקבלת אותה אם מתגרשת, או בעלה נפטר., או שהם מתגרשים 
 

הנושא

שואלת הגמרא על דין זה: פשיטא, כיוון דאית ליה פירא – פירא הוא דקאכיל. הרי פשוט שהבעל אינו יכול לטעון לאחר שישב שלוש שנים בקרקע נכסי מילוג של אשתו, כי הוא קנה את הקרקע והיא שייכת אליו. שהרי כולם יודעים שהבעל רק אוכל פירות נכסי מילוג, אך הקרקע עצמה נשארת שייכת לאשה?
עונה הגמרא: לא צריכא, דכתב לה: דין ודברים אין לי בנכסייך. המשנה מדברת במקרה מיוחד, בו הבעל וויתר לאשה על זכותו לאכול מפירות נכסי מילוג. במקרה זה, ניתן היה לחשוב, שאם הבעל, בכל אופן אוכל פירות, למרות שלפי דין אינו רשאי לאכול (בגלל שהוציא עצמו מפירות אלו), במקרה זה תהיה לו חזקה, לימדה אותנו המשנה, כי גם במקרה זה אין לו חזקה, כיוון שאין האשה מקפדת על בעלה, אם יאכל הפירות שלא כדין, כלשון הרשב''ם, ולכן היא לא מחתה על ישיבת בעלה בקרקע, ולכן אין לו חזקה. 
 

מהו המסר?

יש כאן מצב מעניין. הבעל אינו רשאי לאכול ובכל אופן אוכל. האשה רשאית להוציא אותו ולהפקיע ממנו זכות אכילת הפירות, אך אינה עושה זאת, בגלל נסיבות מסוימות. אנו רואים, כי יש מצבים בהם אנשים זכאים למשהו מסוים, ובכל אופן לא מממשים את האפשרות, כל אחד מסיבותיו הוא.
ניתן ללמוד ולהסיק מכאן, כי יש לא מעט פעמים בחיים, אנו מוותרים מרצון על זכויות שלנו, מסיבות שונות אך בעיקר מן הסיבה של ''זרימת החיים''. רוב האנשים אינם מחפשים להילחם על עקרונות, אלא פשוט להמשיך ולזרום בחיים.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]