כופין אותו
בבא בתרא מז ע"ב - מח ע"א
"אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני.
ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני? - אלא כדתניא: (ויקרא א, ג) יַקְרִיב אֹתוֹ - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: {יַקְרִיב אֹתוֹ} לִרְצֹנוֹ, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה? - ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים? - אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה".
כתב הרמב"ם בהלכות גירושין ב, כ:
"ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל?! - שאין אומרין 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".
בדברים אלו ביאר הרמב"ם את דברי הברייתא: "וכן אתה אומר בגיטי נשים", כפי הסבר הגמרא: "דמצוה לשמוע דברי חכמים".
וקשה, הרי הגמרא חזרה בה מאותה סברה, והסיקה: "אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה". וגם הרמב"ם עצמו בהלכות מכירה י, א פסק שתליוהו וזבין ממכרו ממכר.
אלא שהגמרא לא חזרה בה מהטעמים לכפיה בקרבן ובגט, אלא רק מהטענה שיש בכח טעמים אלו להסביר גם את דין "תליוהו וזבין זביניה זביני" לדעת הסוברים כך.
וקטעי הגמרא מציגים שלבים שונים:
א. בתחילה לומדת הברייתא מהיתורים שבפסוק יַקְרִיב אֹתוֹ - לִרְצֹנוֹ, שניתן ורצוי לקרב אדם עד שיביע את רצונו הפנימי והאמיתי לקיים מצוה ולהתכפר.
ב. לאחר מכן מוסיפה הברייתא שלא מדובר רק במצוה מהתורה ובכפרה, אלא "מצוה לשמוע דברי חכמים" גם היא מצוה מהתורה, וגם אותה רוצה לקיים נפש יהודי מאמין.
ג. על זאת מוסיף רב הונא מסברה, שכך הדין גם בשאר דברים שניתן לשער שבסופו של דבר מסכים האדם למה שכבר נעשה.
