להרגיש בבית / רפי זברגר

בבא בתרא מו ע"ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף מ''ב על כמה ''סוגים'' של אנשים שאין להם חזקה: האומנין, והשותפין, והאריסין, והאפוטרופין – אין להן חזקה. הסיבה השוזרת את כל המקרים הללו, שישיבתם בנכס אינה מעידה על ''הסכמת'' הבעלים למכירה. כזכור, חזקת שלוש שנים, ללא מחאת הבעלים, מהווה ראיה שהנכס נקנה, ומעבר לתקופה זו, הקונה אינו מחויב לשמור על שטר הקניה. אם הישיבה בנכס אינה מוכיחה זאת, כמו למשל בשותפים, שם השותף אינו ''חושש'' כאשר שותפו יושב בקרקע, מכיוון שמדובר בנכס משותף וטבעי שיושב שם – לכן במקרים כאלו אין חזקה בישיבת שלוש שנים. 
 

הנושא

שואלת הגמרא לגבי אריסין: אמאי? עד האידנא פלגא, והשתא כולה!
לפני הסבר השאלה נזכיר כי אריס הינו פועל בשדה של הבעלים, אשר הסכם השכר שלו מוגדר ''מחצה, שליש או רביע", כלומר, הוא אינו מקבל שכר כשכיר רגיל, אלא מקבל חלק מן היבול. יש הנותנים לאריסים מחצית מהיבול, יש הנתונים שליש ויש הנותנים רבע מכלל היבול. אריס כזה ''מתַפְעל'' את הקרקע, ורק בסוף שנת היבול מקבל את חלקו כמוסכם. אם כן, שואלת הגמרא, כי ניתן להבחין בקלות בין אריס לבין אריס היושב על ''כל השדה''. שהרי אריס, כפי שתיארנו לעיל, מקבל חצי, שליש או רבע מן היבול, ואילו אריס היושב על כל השדה, לוקח גם את כל היבול, ולא משאיר לבעלים מאומה. אם כן – מדוע אין ישיבת אריס הזה במשך שלוש שנים יכולה להוות חזקה, כמו כל ישיבת אדם אחר בקרקע במשך שלוש שנים?
עונה הגמרא תשובה מעניינת: אמר רבי יוחנן – באריסי בתי אבות. רבי יוחנן מעמיד את המשנה באריס מיוחד הנקרא ''אריס בתי אבות''. רשב''ם מסביר, שמדובר ב''אריסות העוברת בירושה''. הסבא היה אריס בשדה זו, האבא וגם הנכד – כולם עובדים באריסות אצל אותו בן אדם. ומדוע זה משנה את הדין של חזקה? על כך ממשיך ומסביר הרשב''ם: ואותן אריסים נוהגין לאכול את הפירות שתים ושלוש שנים, ואחר כן יאכלו הבעלים כמו כן.
כלומר, אריסי בתי אבות, לא אוכלים כל שנה ''מחצה, שליש או רביע'' אלא אוכלים בעצמם שלוש שנים שלמות, ואחר כך הבעלים אוכלים את כל הפירות גם כן במשך שלוש שנים. זאת הסיבה שאכילת אריס כזה, אינה יכולה להוות שנות חזקה בקרקע, כי זהו חלק מהסכם השכר ביניהם. 
 

מהו המסר?

למדנו כי אריס "המרגיש כמו בבית" כדוגמת ''אריס בתי אבות'' גם נוהג כמנהג ''בעל בית'' ואוכל פירות במשך מספר שנים. אריס זה הינו בן משפחה אצל בעל השדה, שכן אבותיו ואבות אבותיו עבדו באותו מקום ובאותם תנאים.
נלמד מדין ''אריס בתי אבות'' כי רצוי מאוד לתת תחושה של ''להרגיש בבית'' לאורחינו, ועל אחת כמה וכמה לבני הבית שלנו. תחושה זו מקנה הרגשת נוחות, לומר את כל אשר על לבנו ללא חששות, וכן לעשות כלבבנו, ולא להיות טרודים במחשבות מה יאמרו עלינו ואיך יקבלו את מעשינו, הכול במגבלות הסבירות והשכל הישר.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]