הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

בבא בתרא נג ע"א

משנה מסכת בבא בתרא פרק ג, ג:

"כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה שמכרת לי שנתת לי במתנה אביך מכרה לי אביך נתנה לי במתנה הרי זו חזקה והבא משום ירושה אינו צריך טענה [*] האומנין והשותפים והאריסין והאפוטרופין אין להם חזקה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב במה דברים אמורים במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה".

פירושה של הסיפא שבמשנה שאם אדם מודה שנתן מתנה לחברו (וכ"ש שמכר לחברו – תפארת ישראל, ואם שילם כסף בודאי הוה חזקה) והחבר רוצה לחזור בו, הרי שאם נעל גדר ופרץ מקבל המתנה או הקונה החזיק בשדה, בעל הבית אינו יכול להחזיר את השדה לרשותו.

תלמוד בבלי בבא בתרא נג, א:

"אמר שמואל: גדר גדר והשלימו לעשרה, ופרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה - הרי זו חזקה. האי גדר היכי דמי? אילימא דמעיקרא לא הוו סלקי לה והשתא נמי לא סלקי לה, מאי עבד? ואלא דמעיקרא הוו סלקי לה והשתא לא סלקי לה, טובא עבד! לא צריכא, דמעיקרא הוו סלקי לה ברווחא, והשתא קא סלקי לה בדוחקא. האי פרצה ה"ד? אילימא דמעיקרא הוו עיילי בה והשתא נמי עיילי בה, מאי עבד? ואלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה והשתא קא עיילי בה, טובא עבד! לא צריכא, דמעיקרא הוו עיילי בה בדוחקא, והשתא עיילי בה ברווחא".

אחד מסוגי ההחזקה היא בלשון המשנה – פרץ. סוגיית הבבלי מגמתה להראות שכל פרצה משמעותית שהמחזיק פורץ מקנה לו חזקה

התלמוד הירושלמי (בבא בתרא ג, ה) בסוגיה מקבילה:

"רב אמר בפוחת מעשרה או מוסיף על עשרה. שמואל אמר אפילו פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ וגדר מקום שאינו ראוי לגדור הרי זה חזקה".

אמנם רב אמנם שצריכה להיות פריצה משמעותית. אולם הירושלמי בדעת שמואל טוען שאפילו אם המחזיק פרץ באופן לא משמעותי, הרי יש לו חזקה.

לאחר מכן מביא הירושלמי שם דין מדהים:

"תני המוכר לחבירו ונתעצל לוקח ולא החזיק בה וירד המוכר והחזיק בה ביטלה חזקה את המכר ואת המתנה".

דין מדהים. לדעת הירושלמי התורה אינה מסכימה לעצלנות או בטלנות. למרות שכולם מסכימים שהתבצעה מכירה, הרי התורה דואגת לכך שיעבדו בקרקע. אם הקונה אינו משתמש עם הקרקע, הרי שהמוכר יכול להחזיר לעצמו את הקרקע (לפי ענ"ד אפילו אם הקונה שילם כסף, רק שברור שהוא צריך להחזיר את הכסף).