צניעות / רפי זברגר

בבא בתרא מב ע"א

הקדמה

אנחנו עדיין דנים בנושאים הקשורים למשנה: חזקה שאין עמה טענה – אינה חזקה. 
בסוף הדף הקודם הבאנו מימרה על שלושה לקוחות המצטרפים לחזקה. על פי הסברו של רב מדובר בשלשה אנשים אשר כל אחד ישב שנה בקרקע וקנה מקודמו את הקרקע על ידי שטר. דוגמא: ראובן היה בעלים של קרקע מסוימת. שמעון ישב בה שנה וטוען כי הוא קנה את הקרקע מראובן (ואין שטר על מכירה זו). לאחר מכן מכרה שמעון ללוי, אשר גם הוא ישב בקרקע שנה, ולבסוף, לוי מכרה ליהודה, וגם הוא ישב בקרקע שנה. מכיוון ששמעון מכר ללוי, ולוי מכר ליהודה בשטר, פעולה ''המייצרת קול'' המופץ ברבים, אנו מניחים כי גם ראובן שמע על כך. מכיוון שראובן כנראה ידע על מכירות שבוצעו בקרקעו, היה חייב למחות במשך אותן שלוש שנים ולא יכול לטעון כי לא מחה בגלל שאף אחד לא ישב ברציפות שלוש שנים. 
על כך שאלה הגמרא: ועדים לית להו קלא? והאמר רב: המוכר שדה בעדים – גובה מנכסים משועבדים. הגמרא מסיקה מהסברו של רב,  כי דווקא שטר מייצר קול, אך אם היו רק עדים ללא שטר – השמועה לא נפוצה כמו בשטר, ולכן אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים. והרי למדנו כי רב עצמו אמר שהמוכר שדה בעדים, ולאחר מכן מכר לאנשים נוספים, הרי שאם גבו את הנכס מן הקונה הראשון (בגלל שעבוד קודם), קונה זה יכול לגבות מהקונים המאוחרים יותר, כיוון שהקונים המאוחרים, היו צריכים לדעת על מכירה זו, שהיה לה קול, למרות שהייתה בעדים. אם כן, אנו רואים שגם עדים "מייצרים קול".      [נכסים משועבדים הינם נכסים שנמכרו אחרי העסקה, והקונה היה אמור לדעת שיש שעבוד לקרקעות שקנה, כך שאם לא יהיה למוכר כסף להחזיר את החוב, יוכל בעל החוב לגבות את חובו מן הנכסים שעברו לקונה].
תשובת הגמרא: לקוחות – אינהו אפסידו אנפשייהו. כלומר, אדם הקונה נכס, מבצע בדיקה מעמיקה לדעת, האם יש ''עיקולים'' או ''שעבודים'' על הנכס הנקנה, ולכן – גם אם העסקה הקודמת בוצעה בעל פה, הקונה היה אמור לדעת עליה, ואם הוא בכל אופן קנה – הרי שניתן לגבות ממנו נכסים ששועבדו לעסקה זו.
 

הנושא

על העיקרון שלמדנו בדברי רב, כי מכירת קרקע בעדים, גם ללא שטר, מייצרת קול ולכן הקונים הבאים היו צריכים לדעת עליה, שואלת הגמרא ממשנה במסכת בבא קמא (קע''ה.): המלווה את חברו בשטר – גובה מנכסים משועבדים, על ידי עדים – גובה מנכסים בני חורין. אנו רואים במשנה זו, כי עדים לא מייצרים קול, בניגוד לרב שאמר לעיל, כי עדים כן מייצרים קול. 
בתחילה ניסתה הגמרא לומר, כי רב חי בתקופה שבין המשנה לגמרא, ולכן יש לנו כלל: רב תנא ופליג. כלומר, ניתן להחשיב את רב כמו תנא [חכם מתקופת המשנה], ולכן הוא יכול לחלוק גם על משנה. תירוץ זה ירד, כיוון שמצאנו במפורש, כי רב אומר כמו המשנה: מלווה על פה – אינו גובה, לא מן היורשים ולא מן הלקוחות - סתירה לכאורה, מדברי רב על עצמו!
עונה הגמרא: אין מה להשוות בין הלוואה למכירה: מלווה כי קא יזיף - בצנעה קא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסי עליה. כלומר, הלוואה – אדם נוהג לסגור בצנעה ובשקט, כדי שאנשים לא ידעו שהוא ירד מנכסיו, ואינו יכול להחזיר חובות, ללא לקיחת הלוואה. לעומת זאת: זביני – מאן דזבין ארעא – בפרהסיא זבין. אדם המוכר קרקע, מבקש דווקא לפרסם זאת ברבים, כדי שכולם ידעו ויכירו שהוא ''בעל נכסים'', וכדאי לעשות איתו עסקים.  
 

מהו המסר?

למדנו כאן, כי יש דברים שעושים בצנעה (הלוואה) ויש דברים הנעשים בפרהסיא שכולם ידעו (עסקאות נדל''ן וכדו').
כל האמור לעיל הינו במסחר ובמשא ומתן.  לעומת זאת, במישור הבין אישי, והיחסים בין אדם לרעהו, בין איש לאשתו וגם בתוך המשפחה – שם אנו מכירים, את דרישתו של הרמב''ן מבנו, באגרת ששלח אליו הנקראת אגרת הרמב''ן, כי מידת הענווה היא ''מדה טובה מכל המידות''. כלומר ענווה וצניעות (שתי תכונות דומות), הינן המידות שאליהן יש לשאוף ולהגיע. הרמב''ן ממשיך שם במספר הנהגות, שאם אדם ינהג בהן, מובטח לו שיגיע לכלל ענווה וצניעות.     שאיפתנו להגיע לרמת ענווה גבוהה, אשר תביא אותנו למידת היראה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]