הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הכא נמי

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא מג ע"א

וכי מסלק נפשיה מיניה מי מסתלק?
והתניא: בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר;
ואם איתא, ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו!
שאני ס"ת, דלשמיעה קאי.
תא שמע: האומר תנו מנה לבני עירי - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר;
אמאי? ליסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו!
הכא נמי בס"ת.
ת"ש: האומר תנו מנה לעניי עירי - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר;
ותסברא? עניים שקלי, דייני מיפסלי?
אלא אימא: אין דנין בדייני עניי אותה העיר, ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר;
ואמאי? לסתלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו!
הכא נמי בספר תורה.

1.
הביטוי "הכא נמי..." חוזר על עצמו. הרי הגמרא כבר יודעת שכך ניתן לומר כבר מההסבר בפעם הראשונה.

2.
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף / "הכא נמי" /

קעז. הרבה פעמים תמצא שהמקשן מקשה, והמתרץ תירץ לו 'הכא במאי עסקינן' כו', אחר כך מקשה מברייתא אחרת, ומתרץ לו 'הכא נמי' כו', כמו התירוץ הראשון, וכן הרבה בזה אחר זה. ולכאורה יש לתמוה, דקארי לה מאי קארי לה, מאחר ששמע פעם אחת התירוץ מהתרצן, אם כן מה מקשה תו, וכי לא ידע שמתורץ כתירוץ הראשון. וקבלתי, שהמקשן הקשה כל הקושיות בפעם אחת, דהיינו כל 'מיתיבי' ו'תא שמע' שהביא, הביא כולם בבת אחת והקשה מהם, והתרצן תירץ לו על כולם תירוץ זה 'הכא במאי עסקינן', רק הסדרן סידר אחר כך כל 'תא שמע' בפני עצמו כדי ליתן ריוח.

כלומר, כל "תא שמע" בסוגיה נאמר בבית מדרש אחר או בתקופה אחרת, ועורך הגמרא כינס את כל הסוגיות הקשורות והוא הוסיף את הביטוי "הכא נמי".

3.
המשך השל"ה:

קעח. אמנם בתוספות לא משמע כן בפרק כירה (שבת) דף מ"ג (א), גבי כופה עליו כלי, שכתבו התוספות ז"ל (שם ד"ה כופה): כולהו דמייתי ידע המקשן דמצי לשנויי בצריך למקומו, אלא שרוצה לידע (ב)אם יש לתרץ בענין אחר. וכן כתבו [התוספות] בפרק כל הכלים (שבת) דף קכ"ג (ב ד"ה איתביה), דאביי הוה ידע דהא משני ליה (רבא) [רבה] הכי לעיל, אלא דפריך לרבא אולי יאמר תירוץ אחר, והיינו לדעת אם יש תירוץ אחר יותר מרווח. דוגמא דאיתא בגמרא במסכת בבא קמא פרק רביעי דף מ"ב (ב), דפריך אי הכי לרבי אליעזר נמי [וכו'], הכי נמי וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי.

הגמרא מנסה לבדוק אם יש תרוץ אחר.

4.
הסבר לדבריו בסעיף הקודם:

ונראה לתרץ עם כלל יפה, אשר הורו לנו התוספות בפרק רביעי ד[בבא] קמא דף מ"ב (ב ד"ה אלא), והוא זה, שלא נאמר דלמא אית ליה טעמא אחרינא אלא כשהטעם ההוא אינו טוב טעם, אבל כשהוא טעם חשוב דליכא למיפרך עליה מידי, לא שייך למימר דילמא אית ליה טעם אחרינא. ובההיא דכל התדיר ראו התוספות שאותו תירוץ דאטו שבת כו' הוא טעם חשוב, ולכך תמהו מה קא סלקא דעתיה וכו', עכ"ל.

כלומר, אם התרוץ הוא "חשוב" אין צורך לחזור עליו ויש לתת הסבר לחזרה על אותו תרוץ/ נימוק. ואם התרוץ "חלש" [בלשוננו] החזרה על אותו תרוץ נועדה להודיעינו שאין תרוץ טוב יותר.

4.1
ובסוגייתנו התרוץ שחוזר על עצמו "חלש" כי הוא מעמיד את הברייתות באוקימתא מאד מצומצמת.

5.
"להגדיל תורה ולהאדירה" – אולי הכוונה ל"מתודי", כלומר, לחזור ולשנן את התרוץ.