פייסיה במאי דאיפייס
בבא בתרא ה ע"ב
"רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. א"ל: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה. יומא חד הוה קא גדר דיקלי, אמר ליה לאריסיה: זיל שקול מניה קיבורא דאהיני. אזל לאתויי, רמא ביה קלא, א"ל: גלית דעתך דמינח ניחא לך, לא יהא אלא עיזא בעלמא, מי לא בעי נטירותא? א"ל: עיזא בעלמא לאו לאכלויי בעיא. א"ל: ולא גברא בעית דמיכלי לה? אתא לקמיה דרבא, א"ל: זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי".
כתב הרמ"א בשו"ע חו"מ יז, יב: "בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע".
דין זה כתב הריב"ש בסימן רכז, ובדרכי משה (חו"מ יז, ד) הוכיח זאת מהמעשה דלעיל ברוניא.
ועדין צריך ביאור מנין למד רבא עצמו דין זה – שבאין תביעה תולים במחילה ולא בשכחה ואבידה?
אלא שיש ללמוד דין זה מהמשנה במסכת כתובות דף פז ע"א: "עד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה התקבלת כתובתיך, והיא אומרת לא התקבלתי, ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע אלא בשבועה". ולכאורה מיותרות המילים: "ואמר לה התקבלת כתובתיך", שהרי העד מעיד עבורו גם בלי שיטען. ומה לי אם שותק או שטוען ודאי על פי עדות העד? (כדעת הש"ך בחושן משפט סימן פד ס"ק ז).
אלא מכאן שבלא טענתו תולים שמוותר לטענת בעל דינו, ומודה שהעד מוכחש מעידי השטר, שהרי שטרו בידה מאי בעי?
