סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

מחשבה עצמאית / רפי זברגר

בבא בתרא מא ע"א

 

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הדף, דין המוכר לנו כבר מדפים קודמים: חזקה שאין עמה טענה – אינה חזקה
והמשנה מפרטת דוגמאות לשני הכיוונים: אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי? והוא אמר לו: שלא אמר לי אדם דבר מעולם. כלומר, אני התיישבתי בקרקע זו, ואף אחד לא סילק אותי מכאן, ולכן המשכתי לשבת – זו אינה טענה המסבירה כי הקרקע באמת שייכת אליו, ולכן, למרות שיושב בקרקע שלוש שנים, אינו יכול להמשיך לשבת בה. 
לעומת זאת, אם ענה על השאלה: ''שמכרת לי'' או ''שנתת לי במתנה'' או ''אביך מכרה לי'' וכדו' – אלו ''טענות טובות'' המלמדות כי המחזיק אמנם חושב ומאמין כי הקרקע שלו בדין, ולכן – טענה כזאת, בתוספת חזקה – מאפשרת לו להישאר בקרקע. 
 

הנושא

הגמרא מיד בתחילתה שואלת: פשיטא. הרי פשוט וברור, כי אדם אשר אינו מעגן את החזקה שלו, בטענה רצינית וסבירה, אינו יכול להישאר לשבת בקרקע, גם אם ישב שם שלוש שנים?
עונה הגמרא: היינו יכולים לחשוב, כי אדם זה בעצם קנה את הקרקע ואיבד את שטרותיו, והוא חשב, שאם יגיד כי אמנם קנה את השטר, יתבעו ממנו להציג את השטר שאבד לו. לכן, לא טען אף "טענה טובה'' והסתמך על כך שבית הדין "יטען בשבילו".
המושג והאפשרות הזאת של טענות בית דין אנו מכירים מן ההלכה ''טענינן ליתמי'' המסתמך על הפסוק במשלי (ל''א, ח'): פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם. הלכה זו אומרת, שבית דין מהווה מעין "הפה של היתומים", בגלל שאינם יודעים לטעון, לא מכירים ולא בקיאים בנושאים של מקח וממכר, לכן בית הדין טוען עבור היתומים, כאילו הם טענו בעצמם. אומרת הגמרא, כי היינו חושבים שגם אצלנו, "נפעיל את המנגנון" של "טענינן", והבית דין ''יעשה את העבודה'' עבור המחזיק בקרקע שלוש שנים בלא טענה – לכן קובעת המשנה כלל חד משמעי: חזקה ללא טענה – אינה חזקה. דורשים לשמוע טענות מן המחזיק ולא מבית הדין! 
 

מהו המסר?

מן ההלכה הזאת אשר למדנו היום, שלא טוענין לאדם היושב בקרקע שלוש שנים כשאין לו טענה טובה משלו, אנו למדים ''פרק לחיים''. אנו לומדים לתת לאדם להוכיח את טענותיו בכוחות עצמו ללא סיוע מבית הדין.
המקרים בהם בית הדין מתערב ומסייע הם מועטים ומוגדרים מאוד: יתומים - כפי שאמרנו לעיל, יורשים – כאשר מערערים על זכותו של האבא המוריש בחזקת הקרקע ועוד מקרים בודדים.
"אדם רגיל מן השוק'' כאמור, חייב להסתדר לבד, לטעון טענות בעצמו, או ע''י בא כוחו, אך לא להסתמך על בית הדין.
המסר שאנו לומדים מכך, היא ללמוד להיות עצמאי. ללמוד כל נושא העומד לפרקנו, להבין את המשמעויות ולהתמודד מול האתגרים אשר הוא מציב בפנינו. כך גם כדאי ורצוי לחנך את ילדינו. לא להכניס להם כל דבר כמו כפית לפה. לא לעמוד לצדם בכל מצב ובכל עת. יש "לשחרר את החבל", ללמד אותם להתמודד, להבין ולנתח מצבים, ולהסיק מסקנות מעשיות כיצד לנהוג.
כהנחייתו של שלמה בספר משלי: אנו פוֹתְחים פֶּה רק לְאִלֵּם , וב''ה, ילדינו הינם בריאים בגופם ובנפשם בלעה"ר,
יש להם דעת להבין ולהשכיל, ובעז''ה יצליחו בדרכם בכוחות עצמם [עם ידיעה כי אנו תמיד באזור..]


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר