גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף נ"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף לו ע"א

בדין אכילת איסור - אי נחשבת אכילה או לא

בפירקין דנים אנו בחזקת שלש שנים, דהיינו במחזיק בנכסי חבירו שלש שנים על ידי אכילת איסור, האם נחשב כחזקה, וכמו שאמרו (לו ע"א): "אמר רב יהודה, אכלה ערלה אינה חזקה, תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים אינה חזקה", ומבאר הרשב"ם: "אכלה ערלה, אחת מן השלש שנים הויא שנת ערלה, אינה חזקה, דלא איכפת ליה לבעל השדה בשנת ערלה, ולכך לא מיחה, וכל שכן אם שלשתן שני ערלה, ערלה וכלאים אכילתן באיסור, שביעית הפקר לכל, לכך לא מיחה, ולא הויא חזקה".

גירסא אחרת בגמרא הביא הרשב"ם בשם רבינו חננאל: "אכלה ערלה ושביעית וכלאים, הרי זו חזקה", והסיק על כך: "ולא נהירא". אכן כמה ראשונים החזיקו בגירסא זו, ומרביתם ביארו, שהמדובר הוא כשנהנה המחזיק מן הזמורות, כי אין ערלה ושביעית נוהגת כי אם בפירות, והאילן עצמו אינו נאסר - בערלה, ואינו מופקר - בשביעית, וכן בכלאים ישנם אופנים שאין הזמורות נאסרים, ומשום הכי "הרי זו חזקה", כי מאחר שהעצים מותרים ואכילת עצים נקראת אכילה, והיה לו להבעלים למחות על אכילתם, ומדלא מיחה מעמידים את הקרקע ביד המחזיק. אכן, באכילת פירות האסורים לבד אינה חזקה, כי לא איכפת לו למערער על הפירות של שנת ערלה, כי אינו נחסר כלום ולפיכך לא מיחה בו, וגם מצד המחזיק לא היתה חזקה מעליותא, "דלא אחזיק כדמחזקי אינשי, כיון שאכל דבר איסור" (עי' תוס' שם ד"ה ה"ג; רמב"ן, עליות רבינו יונה; רשב"א; ריטב"א והר"ן; רא"ש סי' כה).

ולהלכה נחלקו בזה הפוסקים, דהנה הרמב"ם (פי"ב מהל' טוען הי"ב) כתב: "אכלה ערלה שביעית וכלאים, אע"פ שנהנה בעבירה, הרי זו חזקה", והשיג עליו הראב"ד בזה"ל: "א"א, שבוש הוא, ולא אמרו אלא שאכילת עצים שמה אכילה הואיל וליכא פירי אחריני". ומחלוקתם הובאה גם בדברי המחבר והרמ"א בשו"ע (חו"מ סי' קמא סי"א).

ובעיקר יסוד דברי הרמב"ם מצינו ביאורים שונים, כי פשיטות לשונו נוטה שעצם אכילת איסור נחשב חזקה מעלייתא, הן מצד המחזיק והן מצד המערער, כי מאחר שאכל פירות שראויים לאכילה, הרי זה נחשב כחזקה מצד המחזיק, כי סוף סוף אכל פירות הראויים לאכילה, וגם מצד המערער - שגם על אכילה שכזו יש לו למחות, כי אין לבעלים להרשות לאחרים לאכול פירות שדהו - והגם שהם אסורים באכילה.

אמנם, כמה אחרונים ביארו גם בדעת הרמב"ם שגם עצם אכילת איסור אינו ראוי להיות חזקה, והטעם שמועיל חזקה הוא, בגלל הפסדים אחרים שהיו לבעלים מחמת אכילת האיסור, אשר עליהם היה להם למחות, וכמו שכתב ה'תומים' (סי' קמא סק"ד), כי היה למערער למחות, שהרי היה יכול ליהנות מאפרם, שאיסורי הנאה הללו טעונים שריפה ואפרם מותר, או כמו שכתב ה'חידושי הרי"ם' (חו"מ סי' קמא סקי"ג, ועעו"ש) לפי שהיה לו למחות ולהוציא מן המחזיק, כדי לקיים מצות שריפה בערלה וכלאי הכרם, וכדי להפקיר את פירותיו בשביעית.

מחלוקת כעין זו בין הרמב"ם להראב"ד מצינו לענין ברכת הנהנין אבל באופן הפוך, דהנה כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הי"ט): "כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד, הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן, אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו". והשיג עליו הראב"ד: "א"א, טעה בזה טעות גדולה, שלא אמרו שאין מברכין, אלא שאין מזמנין עליהם... אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהגו". הרי מבואר שלדעת הרמב"ם אכילת איסור אינה נחשבת כאכילה לענין ברכה, ואילו לדעת הראב"ד נחשבת כאכילה, והרי זה נראה לכאורה כסתירה לשיטתם בסוגייתנו.

אמנם, לאמיתו של דבר לאו בהכרח שיש סתירה בדבריהם, כי הנה בדעת הרמב"ם לענין ברכה מבואר ב'בית יוסף' (או"ח סי' קצו), שבעצם גם לדעתו אכילת איסור נחשבת אכילה, ומה שאין מברכים הוא משום שנאמר (תהלים י, ג): "ובוצע ברך נאץ ה'", וכדרשתם ז"ל (ב"ק צד.) "הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ", ולפי זה לענין חזקה שפיר יתכן שהרי זו חזקה, כי אכילת איסור נחשבת אכילה.

ואם נרצה יש להקשות לפי דברי הטו"ז (או"ח שם סק"א) בביאור דעת הרמב"ם, שעצם אכילת איסור אינו נחשב אכילה כלל, ולכן אין בזה חובת ברכה, ולפי זה אכן ישנה סתירה לשיטתו לענין חזקה. אמנם, לפי מה שהבאנו מדברי האחרונים בביאור דעת הרמב"ם לענין חזקה, שהיא מפאת דברים צדדיים הנפסדים אל הבעלים מחמת האכילה, אשר עליהם היה להם למחות, יתיישבו דברי הרמב"ם גם לדברי הט"ז, כי לאמיתו של דבר אכילת איסור לא נחשבת אכילה, ולכן אין מברכים עליה, אולם, החזקה היא מחמת הפסד האפר או מצות שריפה שנמנעה מן הבעלים, והיה להם למחות, ומדלא מיחו מעמידים מקרקע בחזקת המחזיק.

וכמו כן יש ליישב הדברים לדעת הראב"ד, כי אם אמנם מבואר בדבריו בהלכות ברכות שאכילת איסור נחשבת אכילה וחובה לברך עליה, בכל זאת לענין חזקה סובר הראב"ד שאינה חזקה, כי הגם שמצד המחזיק יש כאן אכילה ראויה לחזקה, אכן, מצד המערער אין כאן טענה עליו, כי אין שום הוכחה ממה שלא מיחה, שהרי לא היה איכפת ליה למחות על האכילה, כי ממילא אינו יכול לאכול פירות הללו, ועל כן גם כאשר נחשבת אכילה מצד האדם האוכל, אין כאן חזקה מצד המערער, ולכן אינה חזקה.