אמירה חזקה / רפי זברגר

בבא בתרא  לט ע"א

הקדמה

הכרנו בדף הקודם את המשנה ''שלוש ארצות לחזקה'' והסברנו את המשמעות לחלוקה זו של ארצות.
כיוון שאין השיירות מצויות בין הארצות, אין המחאה עוברת ביניהם, ומכיוון שכך, אין אפשרות להשתמש בחזקת שלוש שנים. העיקרון הוא, שבכל מקום בו אין אפשרות למחות בצורה תקינה לגמרי, אין גם חזקה.
במאמר זה נדון כיצד על המערער למחות, מה נקרא ''מחאה קבילה'' ומהי מחאה שאינה קבילה. 
 

הנושא

היכי דמי מחאה? שואלת הגמרא: כיצד יש למחות? רב זביד מביא דוגמא ל''מחאה לא תקינה'' ו''למחאה תקינה'':
פלניא גזלנא הוא – לא הויא מחאה. אם המערער מכריז במחאתו, כי פלוני היושב על קרקעו הינו גזלן ותו לא, מחאה כזאת אינה תופשת, וכאילו שלא מיחה כלל וכלל. 
רשב''ם על המקום מסביר ואומר: אפילו אם יאמרו עדים לשון זו למחזיק – לא אתי לאזדהורי בשטריה, דהא לא ידע אמאי קרי ליה גזלן שיזדהר בשטרו. כלומר, מחאה כזאת, אפילו עם יבואו עדים אחרים ולא המערער, ויאמרו לו מחאה בלשון הקצרה הזאת, לא ידע המחזיק על מה הם מדברים כלל. לא יבין כי הם מתכוונים לקרקע זו שהוא יושב עליה, ולכן גם לא ייזהר לשמור את שטרו, זאת הסיבה שמחאה זו אינה נחשבת למחאה תקינה. 
לעומת זאת אם מוחה ואומר: פלניא גזלנא הוא, דנקיט ליה לארעאי בגזלנותא, ולמחר תבענא ליה בדינא – הויה מחאה. כלומר, אם הוסיף במחאתו מעבר לכך שפלוני גזלן, כי הוא יושב על קרקע שלו, והוא עתיד לתבוע אותו בדין – זוהי מחאה תקינה, שלאחריה, המחזיק אינו יכול כבר לטעון כי ישב בקרקע שלוש שלים ואיבד את שטרו – הוא חייב להמשיך ולשמור על השטר. 
מוסיף הרשב''ם ומחדד: אם לא אמר את הקטע האחרון "למחר אתבע אותך בבית דין'' אינו אלא כנותן פגם בחבירו, ואינה מחאה תקינה. כלומר, האמירה חייבת להיות חד משמעית: אני המערער מוחה על כך שפלוני יושב בקרקע שלי ללא רשותי ולכן הוא עצם גזלן, ואני מתכונן לתבוע אותו בבית דין, כך שלא יהיו ספקות, מהן כוונותיו של המערער.  
 

מהו המסר?

למדנו היום כיצד יש לומר ''אמירות חשובות''. מחאה בוודאי נחשבת לאמירה חשובה מאוד, שכן יש לה משמעות משפטית חשובה: אם היא תקינה – המחזיק חייב לשמור על שטרו מעבר לשלוש שנים ואם אינה תקינה – אינו מחויב.
נוכל ללמוד מכאן לכלל האמירות שלנו בחיים. הן צריכות להיות ברורות, חד משמעיות, שלא יהיה ניתן להבינם במספר משמעויות. יש אנשים המדברים ומדברים, אך הסובבים אותם אינם מבינים מה הם רוצים. לפעמים... גם הם עצמם לא יודעים מה הם רוצים.
מתוך גמרתנו נוכל ללמוד כי אין לנהוג כך. אלא להתרגל לדבר בלשון מובנת, גם אם צריכים להוסיף עוד משפט או שניים. אין זה נורא, אלא להיפך. משפט אחד שלנו, יסיר את הספקות מן הנושא, וילבן את הסוגיה עד תומה.
נשתדל ללמד גם את ילדינו לדבר בלשון ובשפה ברורה, למען ישמעו ויבינו אותם בכל אשר יפנו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]