הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"וליה לא סבירא ליה"; "הלכתא... תרתי?"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא לח ע"ב
אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזיקין בנכסי בורח.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי למחות בפניו הוא צריך?
ורב מאי קמ"ל? מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה,
והאמר רב: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!
רב טעמא דתנא דידן קמפרש, וליה לא סבירא ליה.
ואיכא דאמרי,
אמר רב יהודה אמר רב: מחזיקים בנכסי בורח.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא, וכי למחות בפניו הוא צריך?
ורב מאי קמ"ל? מחאה שלא בפניו הויא מחאה,
והא אמרה רב חדא זימנא!
אלא הא קמ"ל, דאפי' מיחה בפני ב' שאין יכולין לומר לו - הויא מחאה;
דאמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: מיחה בפני שני בני אדם שיכולים לומר לו - הויא מחאה,
מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו - לא הויא מחאה.
ורב?
חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה.
אמר רבא, הלכתא: אין מחזיקין בנכסי בורח, ומחאה שלא בפניו הויא מחאה.
תרתי?
לא קשיא: כאן בורח מחמת ממון, כאן בורח מחמת מרדין.
מבנה הסוגיה:
1.
דין רב יהודה בשם רב:
אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזיקין בנכסי בורח.
2.
רב יהודה בשם שמואל - חולק על רב:
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי למחות בפניו הוא צריך?
3.
ורב מאי קמ"ל? מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה,
הגמרא מקדימה לקושיה מסקנה מדברי רב בסעיף 1
3.1
הגמרא מקשה שיש סתירה בין דברי רב לעיל לדבריו בהסבר משנתנו:
והאמר רב: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!
3.2
וצריך לומר שהגמרא הקשתה על רב רק אחרי שהביאה את דברי שמואל כדי לומר שאולי רב חזר בו מדבריו בסעיף 1 וקבע את האמור בסעיף 3.
4.
הגמרא מיישבת את הסתירה:
רב טעמא דתנא דידן קמפרש, וליה לא סבירא ליה.
דברי רב המובאים בסעיף 3.1 נאמרו "רק" לצורך הסבר תנא קמא במשנה, ואילו רב עצמו פוסק כבסעיף 3.
5.
מהאמור בסעיף 4 ניתן להוכיח שבדרך כלל כשאמורא מסביר תנא מסויים משמע שהוא פוסק כמותו!!!
6.
מסורת "הפוכה" של השתלשלות הדיון:
6.1
דין "הפוך" מהדין האמור לעיל בסעיף 1:
ואיכא דאמרי,
אמר רב יהודה אמר רב: מחזיקים בנכסי בורח.
6.2
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא, וכי למחות בפניו הוא צריך?
סיוע מדברי שמואל. כדברי שמואל לעיל בסעיף 2 [שם הובא כחולק על רב].
7.
הגמרא מקשה על "ייתור" [או: על "כפילות"]:
ורב מאי קמ"ל? מחאה שלא בפניו הויא מחאה,
והא אמרה רב חדא זימנא!
שתי מימרותיו של רב זהים, ומדוע הוא חזר על דבריו [לעיל - בסעיפים 3-3.1 - הובאו דבריו כסותרים זה את זה].
7.1
ראה בשוטנשטיין הערה 11 שמביא שאלה מהאחרונים: מדוע כאן הגמרא לא מיישבת כלעיל בסעיף 4, שהיינו חושבים שרב "רק" מסביר את המשנה אבל לא מתחייב מכך שכך הוא עצמו פוסק, ולכן רב חזר ואמר את הדין בעצמו כדי ללמדנו שכך הוא פוסק.
7.2
ואולי זוהי התשובה עצמה, שהמהלך בסוגייתנו של ה"איכא דאמרי" סובר שבאמת כעיקרון אמורא שמסביר משנה משמע מכך שכך הוא פוסק.
7.3
הערה: כמה פעמים בש"ס הסברנו את המושג של "וליה לא סבירא ליה".
8.
מיישבת הגמרא:
יש חידוש בדברי רב בסעיף 6.1
אלא הא קמ"ל, דאפי' מיחה בפני ב' שאין יכולין לומר לו - הויא מחאה;
דאמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: מיחה בפני שני בני אדם שיכולים לומר לו - הויא מחאה, מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו - לא הויא מחאה.
ורב?
חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה.
9.
הכרעת רבא להלכה:
אמר רבא, הלכתא: אין מחזיקין בנכסי בורח, ומחאה שלא בפניו הויא מחאה.
9.1
הגמרא מקשה:
תרתי?
לפי כל הדיון בסוגייתנו יוצא שיש סתירה בין שני חלקי ה"הלכתא" של רבא.
9.2
הערה: "הלכתא... תרתי" - מופע יחידאי בש"ס
9.3
הגמרא מיישבת:
לא קשיא: כאן בורח מחמת ממון, כאן בורח מחמת מרדין.
שני חלקי הדינים שמובאים ב"הלכתא" עוסקים במצבים שונים [אוקימות שונות].
9.4
מדוע ההבחנה של ה"לא קשיא" לא התבארו במפורש ב"הלכתא" עצמה?
9.5
אולי ב"הלכתא" יש צירוף של שתי המסורות המתארות את מהלך הדיון בסוגייתנו.
10.
לגבי המושג "וליה לא סבירא ליה" - הערתנו לעיל בסעיף 7.3:
הליכות עולם שער שני פרק ב
לה. זימנין כשמקשה על תנא מדידיה אדידיה מתרץ הא דידיה הא דרביה כלומר חדא סברא דנפשיה וחדא סברא דרביה וליה לא סבירא ליה וזה תמצא בהרבה מקומות. ולפעמים מתרץ על כי האי קושיא תרי תנאי ואליבא דרבי פלוני כמו [תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר] תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר בריש ברכות וכן בכוליה גמרא ורוצה לומר דחד אמר הכי אמר מר וחד אמר דלאו הכי אמר מר אלא הכי, וכמו שמצינו תרי תנאי ואליבא דר' פלוני כך מצינו תרי אמוראי ואליבא דפלוני כמו תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן ובהרבה מקומות.
ואי לא דמסתפינא אמינא דכל כהאי גוונא לא משקר חד מינייהו אלא שמעו מרבן ומשכחת לה דמעיקרא אמר הכי ושוב חזר בו האחד שמע החזרה והאחד לא שמע, וסעד לזה במסכת ביצה באין צדין דפליגי התם לוי ורב ואמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת דאנא ולוי הוה יתבינן קמיה דרבי כי אמרה רבי להא שמעתתא באורתא אמר מותרין באכילה ובצפרא אמר מותרין לקבל אנא דהואי בי מדרשא ושמעתיה הדרי בי וקבלתי לוי דלא הוה בי מדרשא לא שמע ולא הדר ביה.
אלא שלא נראה כן מדברי רש"י ז"ל בפרק אף על פי גבי הא דאמרינן התם ניחא לן לומר דפליגי תרי אמוראי ואליבא דנפשייהו ולא דפליגי תרי אמוראי ואליבא דחד אמורא, וכתב רש"י ז"ל וז"ל דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו קא משקר אבל כי פליגי אליבא דנפשייהו בדין או באיסור והיתר כל חד וחד אמר הכי מסתבר טעמא ואין כאן שקר דכל חד וחד סברא דנפשיה קאמר מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא אלו ואלו דברי אלהים חיים זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שנוי הדברים בשנוי מעט, כל אלו דברי רש"י ז"ל:
הוא מביא סוגים שונים של "אירועים" שמתאים בהם ביטוי שמבטא את הרעיון של "וליה לא סבירא ליה"
1. כאשר הגמרא מקשה על אמורא מדבריו שלו במקום אחר. התרוץ הוא "הא דידיה הא דרביה". כלומר דין אחד הוא של רבו ודין שני הוא שלו עצמו [מתאים היה גם לומר "וליה לא סבירא ליה" אלא ש"ליה לא סבירא ליה" לא קשור דווקא ליחסי תלמיד-רב. אפשר לומר, אם כן, שהביטוי "הא דידיה הא דרביה" הוא מקרה פרטי של "וליה לא סבירא ליה".
2. דין שנאמר בשלב ראשון של דברי חכם מסויים, ודין אחר שנאמר על ידו יותר מאוחר [הוא עצמו חזר בו].
3. לפעמים מדובר ב"סתם" מחלוקת ביו שני חכמים. לכל אחד יש נימוק לדבריו.
4. "תרי תנאי ואליבא דרבי..." – מחלוקת ביו שני תנאים מה בדיוק סברת רבם.
בסוגיתנו - בבא בתרא דף לח - הביטוי "וליה לא סבירא ליה" מדבר על "רב" שהסביר את תנא קמא במשנתנו.
רש"י מסכת חולין דף מח עמוד א
וליה לא סבירא ליה - לרבי יוחנן לא סבירא ליה לאכשורי ומיטרף נמי לא הוה טריף לה ניהלייהו דלא שמיעא ליה מרביה.
נראה לי מדברי רש"י, שאולי הוא מתכוון לומר, שלביטוי "וליה לא סבירא ליה" יש כפל משמעות.
משמעות ראשונה: הוא חולק בסברא על רבי אלעזר ברבי שמעון – ולכן הוא לא מכשיר.
משמעות שניה: הוא לא אומר מה ההלכה [לאסור] מפני שלא קיבל אותה מרבו. כלומר "לא סבירא ליה" = "לא למד מרבו".
מעניין, שלא ראיתי מי שעמד על חידוש גדול זה.
וגם בסוגייתנו - בבא בתרא דף לח - יתכן שרב, או שהוא חולק בסברא על תנא קמא או שהוא לא שמע מרבותיו האם ההלכה היא כתנא קמא.
