הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
פסק "שודא דדייני"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא לה ע"א
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי -
אמר רב נחמן: כל דאלים גבר.
ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף לה עמוד א
דרב אמר: יחלוקו, ושמואל אמר: שודא דדייני?
התם ליכא למיקם עלה דמילתא,
הכא איכא למיקם עלה דמילתא.
1.
הגמרא קובעת מתי פסק הדין הוא "שודא דדייני" או "יחלוקו" [מחלוקת רב ושמואל] ומתי הפסק יהיה "כל דאלים גבר".
2.
משמעות הפסק "שודא":
הסבר הרשב"ם מסכת בבא בתרא דף לה עמוד א:
שודא דדייני - לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר דודאי לההוא גמר ואקני לו יתנו את הקרקע ושמא זכה בעל הקרקע בשלו אבל כשאתה אומר יחלוקו בודאי אחד נטל החצי שלא כדין...
הדיין מנסה לרדת לכוונתו של נותן החפץ - כשאין הוכחות לאחד הצדדים.
לפי פירושו ברור, שפסק הלכה של "שודא" מתאים רק למקרים שבהם ניתן לאמוד את דעתו של האדם שהקנה את החפץ. ואולי מתאים גם לכל מקרה שיש קשר בין רצון האדם לפעולה משפטית בענייני ממון, כשבעיקר מדובר על מתנה או על מכירה.
2.1
והוא מסביר את הסבר הגמרא, מדוע במקרה של שני שטרות לא ניתן לברר את "האמת":
התם - בב' שטרות ליכא למיקם עלה דמילתא היום או למחר שיביא האחד עדים ויטול שהרי השטרות שוין בזמנן ואפילו אם יבאו עדים ויעידו זה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב הלא אין הקדמה בשעות כמו שפירשנו למעלה וליכא למימר שמא זה נמסר תחלה יום או יומים או חדש ואחר כך נמסר השני לשני דמאחר שנכתבו ביום אחד מסתמא גם ביום אחד נמסרו כמו שמוכיח לשון הכתוב בשטר
הפרשנים דנים בהרחבה בעניין זה.
2.2
הלכך רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני דהואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי משתדלין ב"ד בדינן ודנין אותו
במקרה של "אין לברר לעולם הדין עם מי" הרי שפסק הדין הוא "שודא" או יחלוקו [מחלוקת רב ושמואל].
2.3
אבל במקרה שספק מציאותי יכול להתברר בעתיד הרי שהפסק יהיה "כל דאלים גבר" [דינו של רב נחמן בעמוד הקודם]:
אבל הכא בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ואיכא למיקם עלה דמילתא אם יבאו ויעידו של מי הוא הלכך אין כאן לומר חלוקה ושודא דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו ב"ד הלכך אין ב"ד נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות
אלא מניחים אותן וכל דאלים גבר עד שיבאו עדים ויבררו הדבר.
במקום אחר הרשב"ם מסביר את משמעות הפסק של "כל דאלים גבר".
3.
מסקנת הרשב"ם: דין "שודא" תקף רק במקרים שבוודאות לא ניתן לברר את המציאות והדין לטובת אחד הצדדים - כמו במקרה של "שני שטרות" שבו נחלקו רב ושמואל ולכן פסקו "שודא" או יחלוקו.
ומשמעות הפסק של "שודא דדייני" הוא שבית הדין בודק מה התכוון המקנה - לעיל בסעיף 2.
4.
לפי הנ"ל יוצא שדין שודא [או "יחלוקו"] יהיה גם במקרה של "ספיקא דדינא", שהרי במקרה כזה אין הספק יכול להתברר [מתוך "מתיבתא", "ילקוט ביאורים"].
5.
כתבו התרומת הדשן סי' שנב והסמ"ע חו"מ סי' קלט סק"י שבספק בדין כגון בדבר שהסתפקו בו בגמרא ונשאר בתיקו או בדבר שיש מחלוקת הפוסקים כיצד לפסוק בו ואין אחד מוחזק יש לפסוק יחלוקו' [או "שודא"?] וזה על פי דברי הרשב"ם בסוגייתנו שדווקא בספק שיכול להתברר יש לפסוק 'כל דאלים גבר' שאין לבית דין לפסוק דין שיכול לבא לידי עיוות.
אבל בספק שאין עשוי להתברר שאין חשש זה אין לפסוק כל דאלים גבר' אלא 'שודא' או 'יחלוקו'.
6.
מיגבלות לפסיקת "שודא":
וכתב התרומת הדשן שאף שלשיטת שמואל יש לפסוק בספק שאין יכול להתברר 'שודא' אף על פי כן בספיקא דדינא אין לפסוק 'שודא' אלא 'יחלוקו' משום שאין יכול לפסוק שודא' אלא דיין מומחה כרב נחמן ובזמן הזה אין דיין מומחה כמותו
וכתב טעם נוסף שאין לפסוק שודא' אלא בספק שנפסק בו במפורש 'שודא דדייני'
אבל בספיקא דדינא לא נזכר שדינו 'שודא' ולכן כתב שיש לפסוק בספיקא דדינא יחלוקו'.
6.1
ונראה לי לומר יותר מזה: הרי לפי הרשב"ם - לעיל בסעיף 2 - הפסק של שודא מתבטא בכך "... לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר דודאי לההוא גמר ואקני לו " אבל בספיקא דדינא נימוק זה לא מתאים, לכן כנראה גם פי שמואל הדין יהיה יחלוקו.
7.
ונראה לי לחדש עוד: ידועים דברי המהרש"ל שכל דין שנשאר ב"תיובתא" או ב"תיקו" בגמרא אין חכם מאוחר רשאי ליישבם, ומתאים לאמור לעיל בסעיפים 4-5 לגבי "ספיקא דדינא".
7.1
אבל - לפי המהרש"ל - ב"בעיא דלא איפשיטא" או בדין שנאמר עליו "קשיא" רשאי כל חכם מאוחר [אף בימינו] ליישבם, וממילא במקרה כזה כשמדובר בספק בענייני ממון אפשר יהיה לפסוק דווקא "כל דאלים גבר".
8.
תוספת הערה:
הדין 'שודא' מוזכר בירושלמי כ"שוחדא":
"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוג רפד:
אם בפסק שודא הדיין רשאי לקבל שוחד והטעם שבירושלמי קראו לשודא' שוחדא
שם הקשו תוספות ד"ה שודא לפירוש רבינו תם שהדיין נותן למי שירצה אם כן הדיין יתן למי שיתן לו שכר ותירצו שדיין שנוטל ממון אינו דיין.
אולם הדרכי משה [חו"מ סי' רמ] למד מדברי הנמוקי יוסף [ד"ה שודא] שהביא את לשון הירושלמי [כתובות פ"י ה"ד] ש'שודא דדייני' הוא מלשון שוחדא דדייני,
ופירש שנקרא שוחדא משום שמותר ליתן שוחד לדיינים שחולק על התוספות וסובר שלשיטת רבינו תם שב'שודא' הדיין נותן למי שירצה מותר ליתן שוחד לדיין
8.1
אבל הש"ך [שם סק"ד[ כתב שאין כוונתם שמותר ליתן ממש שוחד אלא כתבו דרך גוזמא, שכיון שהדיין נותן למי שירצה הרי זה כמו שוחד, והביא שכן כתב הרמב"ן [ד"ה ופירוש] שכוונת הירושלמי לגוזמא בעלמא.
8.2
ובמאירי [כתובות פה ד"ה כבר] כתב שהוא גרס 'שוחרא לדייני', כלומר היכולת בידם לעשות כרצונם מלשון תשחורת ושחוור [כלומר לשון גבורה וחשיבות שעושים כרצונם].
8.3
ומעניין שבכל הדיון הנ"ל לא הוזכרו הפסוקים:
שמות פרשת משפטים פרק כג (ח) "ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים".
דברים פרשת שופטים פרק טז (יט) "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם".
8.4
ואולי היא הנותנת, יתכן לומר ש"שודא" איננו פסק דין של דיין ולכן מותר לו לקחת שוחד. הפסק של "שודא" הוא מעין עריכת הגרלה וניחוש [מחוסר מוצא אחר]. ואולי על פי האמור לעיל בסעיף 6 [שרק דיין מומחה כרב נחמן היה ראוי לפסוק 'שודא'] יתכן שהדיין מסתמך על כך שמהשמים יכוונו אותו לתת למי שראוי שיקבל.
8.5
ואולי אפשר להסביר שקבלת השוחד מלמדת שאותו אדם שנתן שוחד מוכן לשלם עבור רכושו שלו, כפי שהרא"ש מסביר לגבי הדין של "כל דאלים גבר" שמי שהוא הבעלים האמיתי יתאמץ יותר ויגבור על חברו - מעין "משפט שלמה". [וכל זה כשאין אפשרות לפסק דין "רגיל"]. וכדברי הגמרא לעיל בבבא בתרא דף ל :¬ "אמר רבא: עביד איניש דזבין דיניה", ומפרש הרשב"ם:
עביד איניש דזבין דיניה - אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת .
ובפירוש ר"ח מפורש אמינא למיזבן דינאי לקנות המריבות כלומר אף על פי שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינין אקנה אותם הדינין והמריבות באלו המעות אף על פי שעיקר הארץ שלי.
