סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

 

שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד

מתוך הספר: שיעורים בהגדות חז"ל



הטיח עלי בן עוזיאל, הטיח עלי בן עוזיאל

המילה "להטיח" מתאימה כאשר משליכים דבר מה בכח רב, כך שהחפץ המושלך נדבק בקיר בעוצמה, כמו "טיח" שמטיחים וזורקים סיד על הקיר והוא נותר דבוק. כאשר עונים תשובה פשוטה, אין זו הטחה, אלא שומע התשובה מתווכח איתה, והעונה מוצא צדדים להצדיק את התשובה, והשואל סותר וכך מתגלגלת התשובה הילך והילך. אבל כאשר משיבים תשובה מוחצת שמותירה את השואל בפה פעור, ואין לו כל דרך לנסות לסתור ולערער, אזי מתאימה ההגדרה: "הטיח עלי", המביעה שהשואל נסוג בו מהשאלה לגמרי. כאן זה בהחלט מתאים, כי באמת שמאי בא לבטל את כל שלוש הנתינות, ורצה שיונתן יערוך חלוקה מחודשת, ויונתן הסביר לו שאם היה צדק בדרישה, יש להתחרט רק מהשליש שאינו מוצא-חן בעיני הרב, אבל גם משליש זה אין לנו אפשרות להתחרט, ושמאי נאלץ להסכים איתו.


הלל הזקן

כאשר החכמים תארו כיצד הספידו את חלק מגדולי ישראל, הם מנו שם שבחים על כל אחד, כאשר הגיעו להלל, לא אמרו דבר, אלא רק אמרו: "הי חסיד, הי ענו, מבני בניו של עזרא" (סוטה מח/ב). במילים אלה אמרו את כל מה שאפשר לומר על הלל. כלשון הכתוב: "ודבר שפתים אך למחסור" (משלי יד/כג). כלומר: כשמאריכים בתאורים ומפליגים בשבחים, רק מחסרים, כיון שאת גדולתו של מי שגדול באמת אי-אפשר לבטא, ומשהכירו את גדולתו העצומה של הלל הזקן, ידעו שאי-אפשר להקיף את מסכת חייו ולהספידו, אפילו לא על חלק קטן ממעשיו. לכן לא הספידוהו כלל, אלא הביעו צער על מותו וציינו את יחוסו הרם.

בדומה לנאמר: "גדול מרבן שמו", כלומר: עצם שמו גדול ונכבד יותר מכל תואר שנתן להוסיף לו, כמו שעל אברהם אבינו, או על יהושע בן נון, על אהרן הכהן, ישעיהו הנביא, נחמיה בן חכליה וכדומה, לא מוסיפים כל תואר, ולא אומרים: "הצדיק, הקדוש, רבן של כל בני ישראל" וכדומה, כי: "דבר שפתים - אך למחסור"! כשרק נוקבים בשמו כבר אומרים את כל התארים הניתנים להעלות על השפתים (עוד ראה ספרנו שב"ח על מגילה יח/א: "לך דומיה - תהילה", תהילים סה/ב).


תלמידי הלל - כמשה רבינו

בעיקר בלטה בהם מדת הענווה, והם היו בעלי חכמה כה גבוהה, עד שראויים היו שתשרה עליהם שכינה =קרבת ה' ורוח הקודש עליהם, כפי ששרתה הנבואה והשכינה על משה רבינו.

ישנם הסברים אחדים שנועדו לתרץ קושי מסויים, כיצד יכול מישהו להיות כמשה רבינו? הרי נאמר עליו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד/י). אם כן כיצד ניתן להשוות מישהו אל משה? אכן הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות התייחס לשאלה זו וביאר שהכונה בייחס לבני דורו, ובכל דור ודור ישנו את המיוחד של אותו הדור, ואותו אפשר להחשיב כמשה רבינו, כלומר: באופן יחסי. בגלל הסברו זה של הרמב"ם הרשו לעצמם מנסחי מצבתו לכתוב עליו "מובחר המין האנושי", למרות שהרמב"ם עצמו הגדיר כך את משה רבינו, הרי שהמוגדר הוא כזה ולא המגדיר! אבל יש מקום למובחר בכל דור ודור.

רבינו יוסף חיים הציע לחלק בין השראת השכינה לבין נבואה, שבנבואה - אכן לא קם נביא כמשה, אך במדרגות השראת השכינה, הגיעו תלמידי הלל להשגים שראויים להקרא "תלמידיו של משה".


שמש בגבעון דום!

חכמים הציגו דוקא את דוגמת עצירת השמש של יהושע כדי להצביע על גדלתו, אף על פי שתופעה כזו נפוצה היתה, ואת השליטה על מערכת העולם נתן הקב"ה באופן זמני בידי עוד צדיקים וגדולי תורה, שהרי ליעקב אבינו זרחה השמש (בראשית לב/לא, וברש"י שם), וכן משה רבינו עצר את השמש (שמות יז/יב וברש"י שם), וכן חזקיהו מלך יהודה (ישעיהו לח/ח), וכן נקדימון בן גוריון (תענית כ/א). בכל זאת הצביעו רק על יהושע כעוצר השמש, כיוון שעצירת השמש בפקודתו של יהושע בן נון היתה מפורסמת בכל העולם, ותלמידי הלל הללו היו דומים אליו לא רק במופת שליטה על הטבע, אלא בפירסום גדולתם בכל העולם. כמו כן יעקב, משה, חזקיהו ונקדימון לא עצרו את השמש, אלא הקב"ה עצר אותה לכבודם, בעוד שאצל יהושע היה זה יוזמה שלו, והוא עצמו פקד עליה לעצור: "שמש בגבעון דם!" (יהושע י/יב).


תלמידי הלל - כיהושע בן נון

בנושא: "תלמידים כמשה" ו"תלמידים כיהושע", יש לציין שני סוגי תלמידים שהיו להלל:
א - תלמיד שמתבטל לרבו לגמרי, עד שהוא מהווה המשך אמיתי ומדויק לרבו.
ב - תלמיד שאמנם מוכן לשמע את דברי רבו, ואף שואב ממנו חכמה, אך הוא אינו מהוה 'העתק' מדוייק לתורת רבו, אלא מחדש ומותיר 'טביעת אצבעות' אישית בדברי רבו. למרות שהתלמיד מחדש דברים נכונים, אך למעשה - לא תורת רבו המזוקקת נשמעת מתוך גרונו.

הלל הזקן היה כ"מהדורה נוספת" בזעיר אנפין של משה רבינו עליו השלום. שהרי גדולת משה נבעה מענוותנותו המופלגת, ואף ענוותנותו המופלגת והמפורסמת של הלל הזקן גרמה לו לאותן המעלות. על כן, שלושים התלמידים שהוגדרו במעלותיו של משה רבינו, זכו לזאת בגלל היותם תלמידים מובהקים של "תלמיד" מובהק של משה רבינו [=שופר של שופר של שופר]. שלושים התלמידים האחרים, על אף ששאבו מהלל חכמה רבה, אך התבטלותם להלל הזקן לא היתה מוחלטת, על כן לא זכו להיות העתק מדוייק לגדלותו, וזכו לתואר "תלמיד" בלבד, וכדי לבטא זאת הם הוגדרו כ"יהושע" - תלמידו של משה רבינו. אמנם התבטלותו של יהושע כלפי משה היתה מוחלטת לגמרי, שהרי היה תלמידו המובהק, כפי שאמרו חז"ל: "יהושע יושב ודורש, והכל יודעים שתורת משה היא" (יבמות צו/ב). אך אי-אפשר להגיע לדרגתו של משה ממש, על כן הגיע יהושע להיות "תלמיד" ממש, ותלמידים שלא היו "תלמידים" ממש, נקראים כאן: "כיהושע בן נון", למרות שהוא היה תלמיד ממש, כיון שה"תלמידים ממש", נקראים כאן: "כמשה רבינו" (מהרש"א). והעשרים הנותרים מהם, היו הבנוניים, שדרגתם נמצאת בין השלושים הדומים למשה, ובין השלושים הדומים ליהושע.


תקופות

תקופות הוא חשבון התכונה =אסטרונומיה של גרמי השמים ומהלכם, כגון: מולד הלבנה, מולד החמה, גלגלי המזלות, לקויי מאורות וכדומה, חכמה שהגיעה אל חכמי ישראל במסורת נבואית (רמב"ם קידוש החודש יז/כד). זו היא חכמה מיוחדת אשר בה מבליטה התורה הקדושה את מעלתו של עם-ישראל על פני שאר האומות, ודוקא על ידי ידיעות אלה היא מדגישה את חכמת חכמי התורה ואומרת: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים - - - ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד/ה-ו). אמרו חז"ל: חכמה זו מתבטאת בין היתר גם בידיעת מסלולם של גרמי השמים, התקופות, המזלות וסודות יצירת העולם, מעשי בראשית ומעשה מרכבה (ע"פ שבת עה/א וראה רמב"ם קידה"ח יז/כד).

לחז"ל היתה מסורת מדוייקת על צורת העולם, שהוא כדורי (פדר"א פ"ג ובביאור הרד"ל שם. בירושלמי ע"ז ריש פ"ג. במד"ר פי"ג. בבאר הגולה למהר"ל עמ' קל-קלב). דבר שאצל אומות העולם נחשב כחידוש בן מאות שנים בלבד, כשבתחלה הם סברו שהטוענים כי העולם כדורי הם כופרים ויש להלחם בהם עד חרמה.

דווקא בחכמה זו הדגישה התורה את הכרת חכמי הגוים בעליונות חכמי התורה, כיוון שחכמה זו נחשבת מאז ומעולם כחכמה עמוקה ואצילית, שניתן להוכיחה לעין-כל, על ידי תופעות בגרמי השמים הניתנות לצפיה מראש, כגון: מולד הירח, לקויי מאורות, הופעת כוכבי שביט וכדומה. אכן חכמי אומות העולם הכירו בעליונות חכמתם של חכמי ישראל, שאת ידיעותיהם הם שאבו מתוך למוד התורה ולא מתוך צפיה והתבוננות בגרמי השמים. כפי שכתב הגר"ש וולבא ז"ל: בערך בזמנו של רבינו הקדוש [=מחבר המשנה], היה חי באלכסנדריה האסטרונום הגדול פטולימיוס, מחבר ספר האלמגסט, שמתוכו למדו אסטרונומיה עד הזמן החדש. כאשר נודע לפטולימיוס על מחזור תשע עשרה השנים של השמש והידיעות הברורות בחשבון סיבוב הלבנה וכדומה, עליהן הוא מתבסס, השתומם מאד, כיצד היתה בידי חכמי ישראל ידיעה שחכמי האומות טרם עמדו עליה, וכתב: "דבר זה מוכיח שהיתה ביניהם נבואה". דבר זה מספר רבי יצחק אברבנאל בפרושו על התורה, על הפסוק: "החודש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב/ב). אכן, זו היא ראיה ברורה שהיתה נבואה בישראל וכי התורה היא מן השמים (עלי שור א' עמ' נ"ו. ראה בספר "נתיבות אל התורה" בהוצאת "ערכים").

בחכמת "מולד הלבנה" שהיה בידי חכמי ישראל הם ידעו את תאריך המולד בדיקנות: 29.53059 יום. שהם שש ספרות אחר הנקודה, כלומר בדייקנות של כחצי דקה, הם קבעו את זמן המולד האמיתי, אף על פי שהוא תמיד בחושך, וכבר כשתים עשרה שעות לפניו ועוד שתים עשרה שעות אחריו, לא ניתן לצפות בירח ולא ניתן לראות את תחלת התחדשותו. חכמה שהתגלתה לאחרונה כמדוייקת בעיקבות תצפיות לוויינים, שעונים אטומיים ועיבוד נתונים של מחשבי-על הנמצאים ברשות סוכנות נאס"א. חכמי התורה הוכיחו חוקים אלה באפנים שונים, כגון הדרך הידועה והפשוטה להם על פי ספירת האותיות של פרשת בראשית בפרק המתאר את תליית המאורות בשמים. חכמי הטבע המצוידים כיום בחלליות ובמשקפות משכללות, שמהן ניתן לצפות על הירח ברגע המולד, שהוא זמן 0, ובו אין ירח, וכן מצוידים הם בשעונים משוכללים שהדיוק בהם הוא עד אלפית השניה, הם מאשרים שאכן בדיוק כך הם פני הדברים, והמסורת של חכמי התלמוד תואמת להפליא את העבודות, למרות שמהקרקע וכל-שכן בכלי התצפית שהיו בימיהם, לא ניתן בשום אופן לדעת זאת. חז"ל מציינים עוד, שזמן זה אינו מדויק ביותר, אלא כאמור בהפרשים של כחצי דקה לכאן ולכאן, לא בגלל שאין אפשרות לדייק יותר, אלא מפני שהירח עצמו אינו מדייק ביותר, אלא "פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה" (ר"ה כה/א). אכן חכמי הטבע מצביעים על הסיבה לאותם שנויים מיזעריים, ואומרים שהדבר נובע מהעובדה שכדור הארץ אינו עגול לגמרי, אלא צורתו מארכת מעט, דבר הגורם להפרשי הזמן שבין מולד למולד, במסלול הירח סביב כדור הארץ (ראה רמב"ם הלכות קדוש החודש, ובשבילי דרקיע לתפאי"ש. במאמר: "סוד העיבור" המופיע בחוברת "נתיבות אל התורה" שבהוצאת "ערכים").

כך גם יודעים חכמי התורה שמסלול השמש הוא כן מדוייק לגמרי, כנאמר: "שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ" (תהילילם קד/יט). כל זאת מוגדר כאן בשם כללי "תקופות", אשר הגדרתן מבוארת בנספח 22 לספרנו שב"ח על ראש-השנה).


גמטראות

"גימטריה" זה חשבון של אותיות ושל ערכם המספרי. שני סוגי לימוד כלולים בגימטריה:
א - חישוב מורכב של סדור אותיות הא"ב בכל מיני צורות, כגון: אטב"ח (סוכה נב/ב), וכן א"ת ב"ש, דהיינו: להקביל את האות הראשונה עם האות האחרונה, והאות השניה עם אחת לפני האחרונה וכן הלאה, שעל ידי צירופים אלה מתקבלים מילים חדשות ששופכות אור על מקראות בלתי מובנים ומוסיפות להם ביאור (דוגמאות לכך במסכת שבת דף קט/א).
ב - חישוב ערכם המספרי של האותיות, שבהם האות א' שוה 1, ב' = 2, י' = 10, כ' =20 , ק = 100, וכן הלאה. חישוב זה מוסיף מימד נוסף בקשר שבין מושגים דומים, כמו שנאמר: "קינים ופתחי נידה - הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטראות - פרפראות לחכמה" (אבות ג/יח). כלומר: "גופי ההלכה", הם עצם החכמה, והעיסוק בתקופות וגימטראות הוא כמו לבוש חיצוני לאותה החכמה. לחישוב זה ישנם רמות ודרגות רבות שכל אחת עמוקה ומורכבת מקודמתה, ומגיע עד מעמקי המתמטיקה הסבוכה שרק גאוני עולם מצליחים להציץ בקצה מעמקיה.


תקופות וגמטראות

שני דברים אלה: "תקופות", ו"גמטראות", הוזכרו יחדיו ברשימת הדברים שאף אותם לא הניח רבן יוחנן בן זכאי, כי הם מהוים קבוצה בפני עצמה - "פרפראות לחכמה".

המילה "גמטריה" הושאלה מיונית (ערוך: "גימטריא"). בלשון חכמי המשנה משמשת מילה זו להגדיר חשבון מספרי (ראה תוי"ט אבות ג/יח). המילה "גאו- מטריה" ביונית מתפרשת כחכמת המדידה, והיא מרכבת משתי מילים: "גאו" =ארץ/שטח. "מטריא" =חשבון.

התפתחות חלק זה של חכמת החשבון היתה בעיקר בתקופת האימפריה היוונית והרומאית, שחכמה זו של מדידת שטח היתה נחוצה להם, לא מאהבת החכמה, אלא משאיפתם לבנות ארמונות, היכלי-פאר, גשרים וכדומה (ראה שבת לג/ב), לשם תיכנונם הם נזקקו לחכמת הגאומטריה. אך למעשה במהלך ההיסטוריה החלו גם מלומדים בני עמים נוספים לעסוק בחכמת החשבון [=מתמתיקה]. מתוך לימודם, התפתחו שיטות חישוב ונוסחאות שמביעות על ידי קוד ואות-צופן, מספר רב של חישובים, טבלאות וכדומה. חכמה זו נקראה בפי הערבים "אלגברה", ובלשון המתרגמים הקדמונים: "חכמת התישברת", כלומר: הבנת השבר הרגיל, השבר העשרוני, אחוזים והיחס שבין השלם לחלקיו (ראה פירוש מלות זרות לרבי שמואל אבן תיבון, בסוף "מורה נבוכים").

כשאנו מתבוננים בחכמת הגימטריה, כפי שהיא נתפסת היום, היה מתאים לה יותר להקרא: 'אלגברה', ולא 'גאומטריה', שהרי ערכם המספרי של האותיות מהוה קוד שעל פיו ניתן להגיע לנוסחה נוספת, דהיינו: מילה או משפט בעל ערך מספרי זהה. אלא שהבדל רב נעוץ בין שיטת החשוב המספרי הדומה לגאומטריה לבין החשוב הדומה לאלגברה. גאומטריה היא חישוב מדוייק של נתונים קיימים, ואלו אלגברה יוצרת נתונים ומגדירה להם שמות.

נאמר במשנה: רבי אליעזר בן חסמא אומר: "קנים ופתחי נדה - הן הן גופי הלכות, תקופות וגימטראות - פרפראות לחכמה" (אבות ג/יח). כלומר: "גופי ההלכה", הם עצם החכמה, והעסוק בתקופות וגימטראות הוא כמו לבוש חיצוני [=אריזה נאה] לאותה החכמה. על כן, הגימטראות הבנויות על "גופי הלכות" הן פרפראות - עטיפה נוצצת לחכמה, כלומר: חישוב חשבוני של נתונים קיימים, מקביל לגאומטריה, ואילו חשוב של ערכי מספרים, כדי למצוא ערכים מספריים דומים במקומות אחרים, בלא שהקשר בין שני הממצאים הזהים במספרם, יהיה מבוסס ואמיתי על פי כללי התורה והשכל, לחישוב זה אין נאה השם "גימטריה", אלא "אלגברה", כיוון שגימטריה אמיתית היא רק היכן ששני הדברים בעלי אותו ערך מספרי מתאימים גם מבחינה הגיונית ואמיתית, גם ללא הגימטריה הזהה שלהם, אז נוספת הגמטריה כ"פרפראות לחכמה".

רבי יעקב בעל הטורים לא קבע שם לחיבורו על התורה, והשאירו כ"בעל-הטורים", להורות שראשי תיבות וגימטראות יכול להמציא כל אחד ואחד, אך הרמזים שבחבור זה הנם של מחבר ספרי "הטור", ובזכות ספרים יסודיים אלה בהלכה, אנו מעניקים אימון גם לרמזים של המחבר (הגר"ח הלפרין שליט"א).

הטועים להוכיח השוואה בין שני דברים מתוך כך שערך המספרים שלהם זהה, אינם צודקים, מפני שכל דבר ניתן לנסח באופן שונה קמעה ולהוציא לו גימטריה שתהיה תואמת את מה שמתכנן הגימטריה רוצה.
כגון המלים: 'אבד זכרו'. 'אדני ה' סלח נא'. 'או רגל'. 'אולי אבנה ממנה'. 'אולי כל הנחלים'. 'איים כדק יטול'. 'אין הבהמה כי הכל הבל'. 'איננו ואני אנה'. 'אך דבר אחד'. 'אכל לחם כל היום'. 'אל אחר'. 'אל חכמים לא ילך'. 'אל פח ולא ידע'. 'אלה לחיי עולם'. 'אלהי צדנים'. 'אלי צדקה'. 'אליך כמבוא עם'. 'אם לכח אמיץ'. 'אמציה לא נביא'. 'אני גדול כי בונה גדול'. 'אנכי אנחמכם'. 'בא דבר אל'. 'בארזיך'. 'בדם בלא יוכלו יגעו'. 'ביד עבדיך הנביאים'. 'ביום ההוא יגן ה' בעד'. 'בכסה ליום חגנו'. 'בן פקח'. 'בני עקוב'. 'בניכם יקח'. 'בעיניך היום הזה'. בפעם ההוא לא'. 'ברב אלה'. 'ברוך הוא'. 'ברחל'. 'דבר בבל'. 'דרכיו'. 'ה' ירד'. 'ה' כי אין כמהו בכל'. 'האזינה ה' קול'. 'האמין סיחון'. 'הבט דרך'. 'הוא בכור'. 'הוא בכרו'. 'הוא חלקך בחיים'. 'הוא טמא הוא טמא יטמאנו'. 'הזה אברך'. 'החוי והכנעני'. 'היה לך לפני'. 'היה לעלמים'. 'היו אחרי'. 'היום אם בקלו'. 'הכנעני והחוי'. 'המלך הממליך'. 'המלך וגם עבדך'. 'הן איים כדק'. 'הנגע בכל כלי'. 'הנגע ללבן'. 'הנקה לים'. 'העלה דוד עמו'. 'העמוד הימני'. 'הצילני מאד'. 'הצלחו האלהים'. 'הקהילו העדה'. 'הקטן למאה'. 'ואבי ירד ואבד'. 'ואברכהו'. 'ואל כל אלה נאם ה' ואל'. 'ואלף גמלים'. 'ובן אין לו מהם'. 'ובעיני עבדיו'. 'ודלף כסיל'. 'ודע עיניך'. 'ודרכי'. 'והביאו ההר'. 'והוא רכב'. 'והיינו לעם אחד'. 'והנה החיצונה'. 'והעמידה על'. 'והפדה לעם'. 'וחג האסיף חטים'. 'וחסדי יהיה לי לבן'. 'ויבא הוא מטעמים'. 'ויבאו ההרה'. 'ויבאו החרב'. 'ויבכו לפני ה''. 'ויברח דוד'. 'ויברח דוד'. 'וידברו בי'. 'וידע מעיל'. 'וידעו הגוים עוד'. 'וידעו כי מסביב'. 'ויהי אחר'. 'ויהי ידיו אמונה עד בא'. 'ויהיו כל אלה נאם ה''. 'ויואב לפניהם'. 'ויחבר זהב'. 'ויחלו לקים'. 'ויכלא העם מהביא'. 'וילחמו מימים'. 'וינחם ה' על'. 'וינחם ה' על'. 'וינס החוצה'. 'ויפל דוד על'. 'ויפל כל הגוים'. 'ויפקדם'. 'ויצפם זהב'. 'ויקומו וילכו'. 'ויקחו עם'. 'ויריחו'. 'וכי חנני אלהים'. 'וכי יצדק'. 'וכל הטוב בעיניך'. 'וכל ידעי סביביו'. 'וכלו מחמדים זה דודי'. 'וכן היינו כחגבים'. 'וכנען ילד'. 'ולא ברא'. 'ולא גר'. 'ולא גר'. 'ולא יהיה ממי המבול'. 'ולא יחמל עליה'. 'ולא קם נביא'. 'ולב בנים על'. 'ולב על בנים'. 'ולבניו מבטח עז'. 'ולקחו מן'. 'ומאומה אין בידו ולא הגדי'. 'ומאומה אין בידו ולא הגיד'. 'ומודה לא יצליח'. 'ומעט העם'. 'ונלחמו על'. 'ועל כל העדה'. 'ועצם כחו'. 'ופעל חילו'. 'וצדיק הוא חטא'. 'וקח עון'. 'ורוח היה'. 'ורוחך'. 'זה לא בצקה'. 'חבריך'. 'חזקה ויפדך'. 'חזקו והיו לבני'. 'חילו מפניו'. 'חלילה לי נאם ה''. 'חלק לנו בדוד'. 'חמה וידעו כי אני'. 'חנים בעין'. 'חפץ בכם'. 'חצבה עמודיה'. 'טמאים המה לכם'. 'יבוא וירה'. 'ידו אל הכלי ויקח'. 'ידע כי נכון'. 'ידרכו'. 'יהיה אלהים עמדי'. 'יהיה לי עליכם'. 'יוסף חלום'. 'יוסף למטה'. 'יוצאי מלחמה'. 'יחזקיהו וחסדיו'. 'ייני עם חלבי'. 'יכיר'. 'יכנף עוד'. 'ימים יהיה עם'. 'ימים כצל'. 'ימים מעל'. 'ינפף ידו'. 'יסיף עוד'. 'יספדו לך כי'. 'יעץ לחבל'. 'יעקב אביהם'. 'יצקם'. 'יקחהו אפל'. 'ירד ה''. 'ירכי'. 'כבריח'. 'כדבר דוד'. 'כי אם פלטים'. 'כי אמלט עני'. 'כי בחר'. 'כי ביצחק'. 'כי בן מכל בניו'. 'כי ברח'. 'כי ברח'. 'כי האדם עץ'. 'כי הציקה'. 'כי חזה נקם'. 'כי חרב'. 'כי חרב'. 'כי ידע עבדך כי' 'כי לא אחפץ'. 'כי לא אכל לחם כל'. 'כי לא יוסיף יבא'. 'כי לימים עוד'. 'כי מלפני'. 'כי מעליכם'. 'כי מפסל'. 'כי נכסף'. 'כי פקד ה''. 'כי פקד ה''. 'ככר'. 'כל הכסף והזהב'. 'כל יד עמל לו'. 'כל ימי עני'. 'כל לפניך'. 'כל מעניך'. 'כל נעלם'. 'כל עלמים'. 'כל עמל האדם'. 'כל פעלי'. 'כלה היא מעם אביו'. 'כלי כסף וזהב'. 'כלי עבודה ועבודה'. 'כליל ומלא חכמה'. 'כמגדל הלבנון'. 'כמים לבך נכח'. 'כן אהבו לנוע'. 'כן למלכים'. 'כן עליכם'. 'כן עצי'. 'כנענים'. 'כסף וכלי זהב'. 'כעוף נודד'. 'כעננים'. 'כפי עליך'. 'כפעלם'. 'לא אהרג'. 'לא אחר'. 'לא אל חפץ'. 'לא הצדיק'. 'לאדני המלך כל'. 'לברח'. 'לגזר'. 'לדור'. 'להם הניפו יד'. 'להקים לאחיו'. 'לו חפץ ה''. 'לזהב ולכסף'. 'לחבר'. 'לחרב'. 'ליד לא ינקה'. 'לך למען'. 'לך לעץ'. 'לכלם למלך'. 'לכם הים הגדול וגבול'. 'לכסף ולזהב'. 'למטה יוסף'. 'למען טמא'. 'למען לא אחטא'. 'לנו ולבנינו'. 'לנעמן'. 'לעמק'. 'לעצים'. 'לפניו דין'. 'לצחק בי'. 'מגפה בעם'. 'מדמי עולם'. 'מזבח אחד לפני'. 'מזוינו מלאים'. 'מחמס בני יהודה'. 'מים עלים'. 'מכל עמלי'. 'מכספם'. 'מכעסים'. 'מכף מלכי'. 'מלך יהודה לא ימלט'. 'מלך מואב יצא'. 'מלך עילם'. 'מלך על כל'. 'מלמטה ממול'. 'מן עלים'. 'מן קמי'. 'מס הכנסה'. 'מעי מעי'. 'מעיל האפד'. 'מעלה אדמים'. 'מעלליכם'. 'מעסיס'. 'מעקל'. 'מפני גאון'. 'מפניכם'. 'מפקודי'. 'מצאה מנוח'. 'מצדקו'. 'מצפיך'. 'מצקי'. 'מקיץ'. 'מקנה לוט'. 'מקסם'. 'מקק'. 'מר'. 'מר'. 'נבזה על כנו'. 'נגוע כל היום'. 'נחלה אל פי ה''. 'נחלי בליעל'. 'נחם ה' עמו'. 'נטה יואב וינס אל'. 'נמקים'. 'נעלמים'. 'נצנים'. 'סוף לסבב'. 'ספק'. 'עבדיו בכו בכי גדול מאד'. 'עד כל עמו'. 'עד נפלו'. 'עד עלינו'. 'עד עמון'. 'עין ימין'. 'עיני מכם'. 'עיני על'. 'על אלה אני בוכיה'. 'על הממלכה'. 'על כל מים'. 'על כל מלך'. 'על כל סביביו'. 'על מה המלך'. 'על פני'. 'על צלך'. 'עלי עין'. 'עלי קל'. 'עליה סללה'. 'עליון גאלם'. 'עם הכהנים'. 'עם עני'. 'עמד אצלה'. 'עמדו עמדו'. 'עמי עמי'. 'עמלק'. 'עמלק'. 'עמקיך'. 'ענניכם'. 'עץ הכהן'. 'עצמם'. 'פן יבוא והכני'. 'פנים נגבה'. 'פנינים'. 'פעמים'. 'פעמים'. 'פעמן'. 'פצע'. 'פקדון'. 'פקדנו'. 'צדק אבא בם'. 'צדקיהו אחיו'. 'צדקיהו כה'. 'צוהו האלהים ויכו'. 'צלעים'. 'צלצל'. 'צפע'. 'קדום מכל'. 'קחם נא אלי'. 'קנים והגה והי'. 'קץ כל'. 'קצים'. 'רוח ה''. 'רם'.

כולם שוים 240, וישנן עוד עשרות אלפי מילים ומשפטים שערכן המספרי בגימטריה זהה, ואף על פי כן מלבד הערך המספרי אין קשר הגיוני ביניהם. רשימה זו היא מתוך ששים דפים שפלט המחשב לבקשת ערך גימטריה למילה 'רם'. עוד ששים דפים יצאו לבקשת גימטריה ל399 וכמות דומה למספר 241. ככל שהמספרים עולים, כמות ההצעות עולה בהתאם. ודאי שמלבד הערך המספרי אין קשר הגיוני ביניהם, אלא שניתן לחפש ולמצא את ההגיון של מילים ושמות מהמקרא, אם יש להם גימטריה שוה, כגון "בן", "אליהו", "גדליה", "כלב", הגימטריה של כולם היא 52, שהם פעמיים י-ה-ו-ה, שהוא מקביל לגימטריה של המילה: "אחד", ושל המילה: "אהבה", היוצרים יחדיו את המספר 26, אשר מכפילים אותו לתוצאה כאן, ויוצא "שם הויה". אפשר אמנם לומר כי אכן אין כל קשר ביניהם, אך ניתן גם להצביע כי כלבים צועקים הם סימן לבואו של אליהו הנביא, ואולי אכן קשור אליהו ל"פעמיים ה-ו-יה", וכן הלאה. אך לא הגימטריה עושה את הקשר, אלא היא רומזת עליו ומצביעה על כך שיש להתבונן ולמצא את הקשר.

לאחרונה יצאו ספרים ותכניות מחשב לתכנן גימטריה על פי הזמנה, בדרך כלל משתמשים בזאת לצורך ברכות, כגון לבר-מצוה או לנישואין וכדומה, אך ודאי שאדם רע יכול לערוך רשימה זהה של הבלים, או אפילו קללות, שכל אחת תישא ערך מספרי, שניתן להתאים אותו לכל אירוע.

גימטריה אמיתית היא המשך טבעי והגדרה מדעית טהורה של הדברים, דהיינו: שהיא מגרה את התאבון השכלי לרכישת חכמה, ונחשבת כהשלמה לחכמה - "פרפראות החכמה", כי אלה הם שני השמושים לפרפרת האוכל (ע"פ רש"י לאבות שם).

בדורות האחרונים התרגלו להשתמש בחכמת הגימטריה, כדי למשוך את ליבם של הלומדים אל דברי החכמה המסתתרים מאחורי ערכם המספרי של הדברים, וחכמי ישראל התייחסו אל הגימטריה בכובד ראש, וראו בה השראה עליונה (ראה הקדמה לספר "ברכת פרץ" למרן הגרי"י קניבסקי ז"ל שגילה התאמה מופלאה בדרשות חז"ל בין הפסוקים לבין ערכה המספרי של הדרשה).

אנו מוצאים במקומות אחדים שחז"ל השתמשו בגימטריה כאחת הדרכים בהן ניתן למצא קשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, כגון המסורת שהיתה בידם כהלכה למשה מסיני, ש"סתם נזירות - שלושים יום", נלמדה מהנאמר: "קדוש יהיה" (במדבר ו/ה), אמרו חז"ל כי ערכה המספרי של המילה 'יהיה' היא שלושים יום (תענית יז/א). כמו כן מוצאים אנו התיחסויות רבות לגימטריה בדברי חז"ל, הרומזים על אודות תאריכים היסטוריים, שהיו ידועים רק במסורת, או רעיונות מוסריים, דברי השקפה וכדומה. 'גימטריה' מופיעה בתלמוד 28 פעמים, במדרשים למעלה מחמשים פעמים, אך בספרי הראשונים הם מופיעים לרוב, כגון הספר "בעל הטורים", רובו מורכב על גימטריאות, ביותר בספרי האחרונים, ועוד יותר בתקופה האחרונה, שאת הערך המספרי של מילה או פסוק ניתן להוציא בנקל בעזרת המחשב. ניתן לבקש הצגת מילים או פסוקים בעלי ערך מספרי זהה, ועל מציג הגימטריה לא נותר אלא למצוא את הקשר ואת המכנה המשתף ביניהם.
חז"ל התייחסו אל הגימטריה כאל אחד מחלקי החכמה וכרובד נוסף של חכמת התורה, למרות שהגימטריה עצמה אינה מורכבת משפת דיבור, אלא משפה של מספרים.

הסיבה לכך נעוצה בשורש הבריאה, במאמר חז"ל: "הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם" (זהר ח"ב קסא/א). בהתאם לכך, השורש של כל דבר בעולם חייב להיות בתורה, על כן, הדברים הגלוים בעולם גלוים גם בתורה, ואילו הדברים הצפונים בעולם, גם בתורה הם צפונים.

ברבדים רבים של צפנים נכתבה התורה. הבולט והניתן לבדיקה הוא הצופן המתמטי, שגם בו ישנם רבדים רבים, החל מגימטריה פשוטה של ערך מספרי - מילה מול מילה, וכלה בחישובים מורכבים של דילוגים מסובכים [טריגונומטריים וטורים פבונצ'ים]. מילוי אותיות, עריכת האותיות בטורים הגיוניים עולים או יורדים ועוד.

הרמב"ן כתב על נושא זה: קבלה של אמת בידנו, כי כל התורה - שמותיו של הקב"ה [כלומר]: התיבות והמילים מתחלקות לשמות בענין אחר, כאילו תחשב על דרך משל, כי פסוק "בראשית ברא" יתחלק למילים אחרות, כגון: "בראש יתברא", כך הוא בכל התורה. כמו כן יש בה גם צרופים וגימטראות של שמות אלו - - - ומפני זה ספר תורה ש[הסופר] טעה בו באות אחת, הוא פסול - - - אף על פי שאינו משנה את משמעות המילה הכתובה שם - - - התורה ניתנה למשה רבינו בכל הדרכים הללו, הן על דרך הפשט, על פי השפה המדוברת של קריאת המצוה, וכן נמסר לו בעל פה דרך קריאתה בשמות וצרופים - - - כפי השימוש לבעלי הקבלה (הקדמתו לבראשית, ראה שם).

מכיון שכל מציאות הנגלית לנו, מורכבת מחלקים וחלקיקים הבנויים על פי חוקים מתמטיים קבועים ומוגדרים, החל בגרעין ובחלקיו הזעירים, דרך כל צרופי הפרודות [=החלקיקים האטומיים], השרשרות הכימיות והצפנים הגנטיים, עד להנדסות מורכבות של הדומם, הצומח והחי. כמו כן סערות קוסמיות, מסלולי כוכבים, חוקי הגאות והשפל, כללי האקלים, וכן דרכי חישוב של הנדסה אנושית, כבנית גשרים ובניני ענק, חישוב צורות אוירודינאמיות וכוחותיהם, קביעת נוסחאות של תרופות, וכן הלאה והלאה, הכל כפוף לחוקים מתמטיים קבועים וברורים. הרי שהעולם הנגלה לעינינו, אותו אנו מגדירים בשמות ומילים, כולו מורכב מחלקים וחלקיקים שהצרוף שביניהם בנוי על חוקי המתמטיקה. הוא הדין גם בחוקים שאין אפשרות לראות ולהתחקות עליהם, אפילו לא באמצעות מכשירים משוכללים ביותר, יודעים אנו בודאות כי הדיוק של פעולתם ממשיך הרבה מעבר לסף יכולת הבדיקה של המיכשור המודרני והמשוכלל ביותר. מכיון שלעולם המספרים אין גבול, על כן ניתן לחשב גם דברים שלא ניתן לראותם ולהגדירם במילים, אלא בקודים, צפנים וערכי מספרים. באופן מקביל לכך כתב הקדוש ברוך הוא את התורה. הדברים הגלוים לעין, הם החוקים, המצוות, הערכים, האמונות, העובדות ההיסטוריות, בכל הקשור לאנושות בכלל ולתפקיד עם ישראל בפרט. אך במקום בו נגמרת המילה המדוברת והכתובה, ניתן להמשיך להתעמק בחלקים שממנה מורכבת המילה, חלקים אלה מלמדים על אודות הצופן הנסתר, שמכל חלקיו נבנתה המציאות שאותה מגדירה המילה. על כן באופן עקרוני, אילו ידענו את דרך התקשרת שבין האותיות לבין המילה הנוצרת מהם, יכולים היינו לרדת לעומק יסודות הבריאה ושורשיה, ואפילו לשלוט עליהם ולשנותם ב"הנדסה גנטית" רוחנית, כפי שעשו חכמי הקבלה על ידי שמות קודש וצרופי אותיות, שעל ידיהם יצרו בריות חדשות (סנהדרין סה/ב).

על פי כללים אלה בנה בצלאל את משכן אהל מועד במדבר סיני, כפי שאמרו חז"ל: "יודע היה לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ" (ברכות נה/א). לסיכום הביאור יש להדגיש את הנאמר לעיל, כי "גימטריה" אינה יכולה להיות חישוב אקראי וארעי של צירוף מקרי בין דברים בעלי ערך מספרי זהה, אלא עליה לצאת מתוך השוואה הגיונית בין דברים, ואז יכולה היא לשפוך אור חדש ונוסף על מה שלא ניתן היה להגיע לפרטיו באמצעות כללי החכמה המשתמשת בשפת בני אדם, ומתעסקת בכללים ולא בפרטים.

חשוב להדגיש עקרון זה בגלל הטעות הנדושה כיום אצל השטחיים המוכיחים הרבה מאד הבלים מתוך גימטריה, ודי היה לו ששמו ושם אמו זהה לערך מספרי של "משיח בן דוד", כדי שאשליות משחיות יפעמו בקירבו. לשם כך אין צורך בחשבון, אלא צריך רק להחליט כך תחילה, ואחר כך אפשר כבר למצוא נוסח מתאים. אם לא "משיח בן דוד" אז "דוד מלך ישראל", ואם גם זה לא, אז אפשר "דוד בן ישי" או "בן ישי המשיח" או "משפחת ישי משיחך". גם השם של ההוזה ואמו הינם גמישים, אפשר להוסיף את תאריך הלידה, העברי או הנוצרי - מה שמתאים יותר. אפשר לקרוא לאמה "שרה" עם ה' בסוף, או "שרי", או "שרה'לה", וכך פתוחות לפניו אין-ספור אפשרויות, ושיהיה לו דף מלא "בהוכחות", זה עשוי כבר לשכנע גם את מי שקצת פקפקן מטבעו.


משלי כובסים ושועלים

א -משלי כובסים, להמחיש דבר שאינו מובן באופן טבעי.

ב - משלי שועלים, "די לחכימא ברמיזא". לפעמים עדיף לא להטיח בפני אדם ביקורת ישירה, אלא להמחיש לו את מעשיו על ידי משל, כפי שהוכיח נתן הנביא את דוד במשל "כבשת-הרש" (ש"ב י"א).

"משלות-כובסים", הם המשלים הבאים לבאר להמון העם את עומק הדברים שעליהם לדעת.

"משלות-שועלים", הם המשלים שנועדו לתת תוכחה עקיפה באמצעות ספורים על חיות, הזאב ניסה לגנוב והארי תפס אותו, השועל נאחז במלכודת שהוא עצמו הכין לאחרים, הזנב של הנחש נותר לבצבץ מחוץ לחור וכדומה. כפי שנאמר במשנה: "משמת רבי מאיר, בטלו מושלי משלים" (סוטה מט/א), רבי מאיר היה האחרון בשושלת החכמים שידעו לקרב ולהמחיש את המשל לנמשל באופן אמיתי, על ידי משל ברור ומובן שיבאר דברים קשים. דרשתו היתה משולבת באופן מאוזן - שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש משל (סנהדרין לח/ב).

כאן אנו רואים היכן בית מדרשו לנושא זה.


משלי שועלים

בכוחו של משל אמיתי ומוחשי להכניס את שומעו לשערי בינה, כפי שאמרו רבותינו: לעולם אל יהי המשל קל בעיניך (שהש"ר א/ח). קביעה זו המחישו לנו חז"ל על ידי משל ואמרו: משל למה הדבר דומה? לאדם שאבד מרגלית יקרה, לא על ידי פתילה בפרוטה הוא מוצא אותה? (שם). כלומר: על ידי משל המחישו לנו חז"ל, את העצמה הגלומה במשל. לצורך המחשה נציג את משלו של רב האי גאון, על הנושא: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה" (ירמיהו לא/כח).

אריה רעב לכד שועל. השועל הערום ניסה להחלץ משיני הארי וטען: "אדון אריה, מלך החיות, הן חכם אתה, מדוע תטרפני? קטן ורזה אנוכי, מה בצע כי אכנס למעיך ותשאר רעב? אך אם תשחררני, אראה לך היכן גרים בני-אדם, מפוטמים הם ובשרם ערב לחיך".
ענה לו הארי: "לא טובה עצתך שועלי הקטן, מאנשים פוחד אנוכי, הלא חכמים הם, וישיבו מלחמה השערה, לא יניחו הם לאריות לטרפם, תחבולות יטכסו הם נגד חיות היער ובתכסיסים, ידם רב להם".
"אל תירא", ענה לו השועל, "עד שהאנושות תגלה שהאריות מסוכנים והם יקימו ועדות חקירה, והעתונות תקטרג על חברי הועדה ותבחר ועדה חדשה ויסיקו מסקנות, בתאום עם אגודת "צער בעלי חיים" ורשות שמורות הטבע, ויתכננו כיצד להתגונן מחיות טרף. עד שיפתחו את אמצעי ההתגוננות וכו', הלא יעבור זמן רב, ואתה את נפשך הרעבה תשביע בטוב ובנעימים. הילדים או הנכדים שלך יצטרכו להתמודד עם הבעיה הזו.
"צודק השועל", הרהר מלך החיות בלבו, ההרהורים שנבעו מכריסו הרעבה.
"הראה לי היכן מושבם של בני האדם!" ציוה הארי לשועל והצמד יצא לדרך. השועל שמר את צעדיו, נזהר מכל פורענות בדרך, והארי הלך בביטחה, כשבעיני רוחו כבר ריחף דמיון של סעדה דשנה. לפתע, את אשר יגור ופחד האריה הגיע... רגליו מעדו והוא נפל לפח יוקשים.
שוכב לכוד במעמקי הבור, קשור ולפות בחבלים וקפיצים, נאנח על מר- גורלו.
"מה שלומך, ידיד"? ליגלג השועל משפת הבור, כשהוא מתקרב בזהירות אל השולים.
"היכן אני"? ביקש הארי לדעת.
"במלכדת שהכינו אנשים"! ענה השועל בשמחה לאיד.
"שקרן שכמותך!" שאג הארי בכעס, "ראה כיצד הולכתני שולל".
"אני שקרן?" נפגע השועל, "הרי תארתי לך בדיוק מה שקרה. זה שהאנושות התפכחה והעמידה מלכודות, הרי זה בגלל שאביך כבר טרף אנשים, את החכמה שלך כבר היה לאביך. כל שאמרתי לך הוא אמת, אבל באמת חבל... אתה הבן, לא האב... אביך טרף אנשים מבלי להתחשב בגורלך..."
"היכן הצדק?" יבב הארי הלכוד.
"היכן הצדק"?! התפלא השועל, והיכן היה הצדק כאשר אתה עמדת לטרוף בני-אדם ולהמיט אסון על בניך? אז לא חשבת על הצדק, אז מדברת הסעודה שאמורה להיות בכרס. האם הצדק הוא מוצר מבוקש רק כשהוא לטובת מי שמפריח אותו? (ראה את דברי הרב א.א. דסלר ז"ל על משל זה במ"מ-ד 304. ובספר: "כתבי הסבא מקלם", ח"ב עמ' תשצ"ט, ביאור בעומק השיחה שהיתה בין השועל לאריה, והתבוננות בפרטי הדין-ודברים שהיה ביניהם, עד כמה יש להיות זהיר. עוד משל ראה בספרנו שב"ח על מו"ק כח/ב בנספח: "טוב ללכת אל בית אבל").

דוגמא זו לקוחה דווקא מעולם החי - דבר שאינו עשוי לקומם את אלה שהמשל רומז עליהם, כי אילו היו משתמשים בבני אדם לצורך המחשת חוסר האחריות, הם היו מתנגדים ומתקוממים, אך על שועלים ואריות, אזנם כרויה לשמוע את הספור עד תומו, ויש בו תועלת גדולה להמחיש תחושות ומאוויים שהאדם חייב לרסן ולדכא.

משלים מאלפים מסוג זה או אחר היו לו רבים, שבכל אחד מהם ידע רבן יוחנן בן זכאי לקלוע בדייקנות אל ציבור השומעים, לפי סוג הציבור וסוגי הנושאים שעלו על הפרק, היה שוזר את המשל, ודבריו שנשמעו בלשון עקיפה, על חיות, בהמות, עופות ושרצים לא עוררו התקוממות.


שיחות שדים

שיחת שדים - להשביעם ולעשות קמע המועיל לסלק את השפעתם הרעה.

השדים נבראו ביום שישי לפנות ערב, בדיוק אז קבע הקב"ה לברוא את הרוחות, השדים וכל הכוחות הבלתי נראים, שאינם קשורים לחוקי הטבע החמריים, אלא פועלים באופן שעל פי חוקי הטבע נראים כמו ישות עצמאית (פסחים נד/א).

הם בעלי הגיון שונה, על כן יש להם שפה משונה, קיים אצלם משפט האומר: "טעם דלי במי-כסף"! ושאר מילים חסרות הגיון וקשר (גיטין סט/א). הם מבינים משפט זה ופועלים על פיו (כמבואר בספרנו שב"ח שם עמ' 113).

דווקא בערב שבת אחר הצהרים הם נבראו - בשעת הדמדומים, כשיום השישי - אחרון ימי המעשה כבר החל לימוג והשבת עדיין לא נכנסה, על כן הם נותרו גבוליים - קיימים ולא קיימים, נמצאים באופן ברור בדימיון, ובמערפל במציאות.

כשהקב"ה תיכנן לברוא אותם, מראש הוא תיכנן לקבוע אותם כממוצעים בין הגוף והרוח, כדי שהשבת תשתלט עליהם וקדושתה תגביל את כוחם. לכן לקראת סוף יום השישי, החל הקב"ה לבראם באופן כזה שקדושת השבת תעצור את התקדמותם ותתפוס אותם בלתי גמורים.

זו היא ההשלמה המוחלטת של הבריאה - שהכוחות השליליים שבבריאה הם בלתי מושלמים, והקדושה היא זו אשר בולמת את התפתחותם. ממילא כמנוגדים לקדושה, הם מוצאים את מקור חייהם בטומאה, ולכן אפשר להתקשר אליהם בדרכי טומאה, דבר שהתורה אסרה.

האיסור לנצל את כוחם אינו עשוי מיקשה אחת, כי כוחם אינו עשוי מיקשה אחת, וגם האפשרות להתקשר אליהם אינה בדרך אחת, אלא היא מורכבת מדוגמאות שונות, מפרטים רבים, ומצורות שונות של יצירת קשר שלילי עם כוחות שליליים הקיימים בבריאה.

הדרך הבולטת ביותר היא דרך קרבנות שמקריבים להם, ודם צאן ובקר ששופכים לפניהם, לכן התורה אסרה להביא קרבנות לכוחות מאגיים ואליליים, ככתוב: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא יז/ז). כלומר: לשדים, לרוחות רפאים, ולכל צורה של אנרגיה, הן מאלה שקיימות במציאות והן מאלה שנולדו במוחם החולני של המשוגעים והמדומיינים. הן מאלה שיש להם אפשרות מוגבלת להזיק, והן מאלה שרק ניתן לראות את עיקבותיהם (ראה ברכות ו/א: "הרוצה לראות את עקבותם, והרוצה לראותם").

מבין כל סוגי הכוחות הבלתי נתפסים בחושים, הבולטים ביותר הם השדים, כי בהם מעורב חומר עם רוח. בחלקים החמריים הם מגיבים כמו כל שאר בעלי החומר, ובחלקים הרוחניים הם כפופים לחוקים רוחנים מוגדרים. בשלושה דברים הם דומים למלאכי השרת, ובשלושה דברים הם דומים לבני אדם (חגיגה טז/א).

את השדים אין אנו יכולים לראות, כי הטבע כפוף לחוקים אחידים שנקבעו בששת ימי בראשית, אבל בתוך הבריאה "שתל" הקב"ה בריות, נבראים וכוחות שיש להם חוקים משלהם, ואין הם כפופים לחוקים מסודרים כפי שאנו מגדירים בשכלנו, אלא "חוקים פרטיים וגבולות מיוחדים" (דרך ה' א/ה). כוחות רוחניים אלה נקראים בלשון המקרא: "שדים", "שעירים", "קטב", "מרירי". חז"ל כינו אותם בשם כולל: "מזיקים" (רמב"ן ויקרא טז/ח, יז/ז, ראה שם). הם מכנים "מזיקים", לא בגלל רצונם להזיק לנו, אלא בגלל אפשרותם לעשות כן למי שחוצה את הקווים ופולש אל תחומם, ואפילו הטועה ומניח את חפציו בתום-לב במקום שבו יש לשדים האחזות, יכולים הם להזיק לחפציו ללא התראה, כפי שאירע עם סבלים יגעי כפים, שהניחו חביות יין תחת אחד המרזבים, ובגלל השדים ששם היתה המפקדה שלהם, פקעו החביות (חולין קה/ב).

השם "מזיקים" נקשר אליהם כי הם מחוץ למערכת חוקי הטבע וכללי הסדר בעולם. אורח חייהם מתפרש אצלנו כמעורפל, מפורק, מתפרץ ונמצא בתוך עולם דמיוני של תוהו ובוהו מזיק. על כן בדמיון חולני של משוגעים הם מצטירים כדבר מפחיד ובעל צורה משונה (אבן עזרא ויקרא יז/ז). כדי לראות יצורים אלה, צריכים להתגבר על מיגבלות הראיה האנושית המורכבת משני חלקים: "מצלמה" ו"מעבד נתונים". בעין נקלטים כל המראות וכל הקרינות, אך אל המוח מגיעים באופן מוגבל רק חלקי אינפורמציה השייכים אליו. על כן ניתן "להשחיל" הבזקים של תמונות, שהעין קולטת והאדם אינו מודע לכך. זאת כיוון שהקב"ה איפשר לעין האנושית לעבד רק מראות בעלי תדר מסויים; שבעת צבעי הקשת - בין צבעי האדום והסגול בלבד, ובעלי מהירות מוגדרת; יותר איטיים מאשר 1/16 בשניה. הסרת מיגבלה זו מוגדרת בלשון חז"ל כ"נתינת רשות לעין לראות", כפי שאמר רבי בנימין: "הכל בחזקת סמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם" (בר"ר נג/יד). נמצא שאת הראיה האנושית תיכנת הקב"ה כך, שהאדם יראה אך ורק דברים הנמצאים ברמה שאינה מפריעה לצורת חשיבה מסודרת, ודברים בלתי מוגדרים לא יפתיעו אותו בתופעות מוזרות המפריעות למהלך חשיבה נורמלי. על כן אמרו חז"ל: אילו היתה ניתנת רשות לעין האנושית לראות דברים שאינם גשמיים - אין כל בריה יכולה להחזיק מעמד, מפני המזיקים, שדים, רוחות, יצורים בלתי מושלמים ובלתי נראים, וכן כוחות טבעיים ועל-טבעיים הממלאים את חלל העולם בכמות מאד גדולה וצפופה (ברכות ו/א). כפי שאמרו חז"ל: "אין לך בית רבע בחלל העולם שאין בו תשעה קבין של מזיקים, ויש להם כיסוי על פניהם, וכשהעוונות של האדם גורמים, מתגלה הכיסוי והאדם משתטה" (תנחומא שמות סוף משפטים).

כהמחשה אפשר להצביע על גלי הרדיו הממלאים את כל חללו של עולם, שמנצלים אותם לשידור קולות ותמונות, אבל הם קיימים באויר מאז ששת ימי בראשית, וגם מבלי שהיינו לומדים לנצל אותם, הם קיימים, תחנות השידור אינן מייצרות את הגלים הללו, אלא רק משתמשות בהם, כדי להעביר אותות שאפשר אחר כך לתרגם לקולות ולתמונות. אילו ניתן היה לראותם בעין חשופה, לשמוע אותם באוזן רגילה, או לחוש בהם ובזרימתם, ודאי שהדעת היתה נטרדת ונטרפת. הוא הדין אילו ניתן היה לראות את החיידקים, את הוירוסים, ואת שאר גורמי המחלות, או את מולקולות האויר, הדעת היתה נטרפת עליו גם מרוב אימה וגם מבלבולים ומהסטת הדעת בכל רגע ורגע. כמו כן אילו היו נראות מולקולות האויר, לא ניתן היה לראות מאומה מאחוריהן ואי-אפשר היה לחיות באופן שהקב"ה רצה שחיי האדם ייראו. אך בהמה שאין לה דעת, והבזקים "חסרי משמעות" אינם מפריעים לה, ראייתה אכן משתרעת על פני ערוצים רחבים יותר, ושמיעתה רגישה גם לקולות שאין אוזן אדם קולטת, כי דעת הבהמה אינה מתבלבלת מראיית ממצאים חסרי פשר וחסרי חוקיות (ע"פ רש"י במדבר כב/כג, המבאר מדוע ראתה אתונו של בלעם את המלאך והוא לא ראה).

על כן "יודעים" בעלי החיים דברים רבים שלא ניתן לבאר את מקורם, כגון שהם ממהרים לנוס על נפשם מערוצי נחלים, בטרם יתחיל בהם שטפון, וכן שאר ידיעות שחכמי הטבע נפעמים מהן. גם את בואו של אליהו הנביא, ולהבדיל - של מלאך המוות, אמורים הכלבים לבשר באופני נביחה שונים (ב"ק ס/ב). כל זה מפאת חיבורם של בעלי החיים אל מערכת החוקים הטבעית של העולם, שגם השדים מחוברים אליו, ללא כל מסננת, או לפחות לא עם המסננים האנושיים. את כל סוגי הנזקים שמסוגלים להסב צבא מזיקים גדול זה, הכיר רבן יוחנן בן זכאי וידע לעקוף.

שיחות דקלים

"שיחת דקלים", מה שבני-אדם יודעים לדבר על הדקלים, כמו שכתוב על שלמה המלך: "וידבר על העצים, מן הארז אשר בלבנון, ועד האזוב אשר יוצא בקיר" (מ"א ה/יג). פירש רש"י שם: "וידבר על העצים" =מה רפואת כל אחד, ועץ פלוני יפה לבנין פלוני וליטע בקרקע פלונית [=חכמת הבוטניקה]. מדרש אגדה [מבאר את העומק הרוחני המסתתר מאחורי פשוטם של דברים]: מה ראה מצורע לטהר ב[עץ ארז, שהוא ה]גבוה שבגבוהים וב[אזוב שהוא ה]נמוך שבנמוכים"?

ברובד עמוק יותר יש לבאר את חכמת רבן יוחנן בן זכאי, כמבאר על הפסוק: "ויתן אלקים חכמה לשלמה, ותבונה הרבה מאד, ורוחב לב כחול אשר על שפת הים" (מ"א ה/ט). אמר רבי יצחק: חמור נוהק, ושלמה יודע מה נוהק. צפור מציץ, והוא היה יודע מה מציץ (מדרש שיה"ש א/ט).

בשיחת הדקלים הבין שלמה המלך וגם רבן יוחנן בן זכאי הבין את המשמעות בתנועת העלים והענפים שלהם. כמו שהאר"י ז"ל זכה להכיר בשיחת דקלים, כאשר העיד עליו מהרח"ו ז"ל בהקדמתו לשער ההקדמות, אמרו כי מר אברהם קבאסי גאון ז"ל שהיה בשנת אלף ק"מ לשטרות [לפני למעלה מאלף ומאה שנים], היה מכיר בשיחת דקלים, והיה מודיע פליאות גדולות שבני-אדם הבחינו באמתותם.

לאחרונה החלו מלומדים להתחקות אחר התנהגותם ותגובותיהם של הצמחים למתרחש סביבם, באמצעות מיכשור אלקטרוני רגיש והסיקו: למרות שניתן היה לחשוב על פי עובדת היותם מחוברים לקרקע, שהם חסרי מוּדעוּת למתרחש סביבם, אין הדבר כן, הם מגיבים ויש להם ידיעות מרחביות. כגון: צמח מטפס יודע להפנות את זרועות הלפיתה שלו אל בסיס איתן הנמצא בקרבתו, או לשלוח שרשים לכיוון שאין בהמשכו סלעים וכדומה, למרות שמהמקום בו נמצא הצמח אין כל רמז לדבר, זאת ודאי יודעים הצמחים, ואין החוקרים יודעים מהיכן יודעים הם. אך גם ידיעות גבוהות יותר גילו החוקרים שיש לצמחים, ויש בהם אינטליגנציה מסויימת, ומביעים רגשי שמחה או פחד, צער וכדומה, בהתאם לרמת המעורבות שלהם הקשורה לשטח הצמיחה והחיים. אופן תגובתם הדומה לעולם החי, למרות היותם חסרי חושים לקלוט נתונים ומידע מהמתרחש סביבם. הדבר ניתן לבאור על פי דברי חז"ל: על כל צמח וצמח יש מלאך ממנה, שאומר לו: "גדל, גדל" (בר"ר י/ו). עובדה זו מבארת את יכלתם של העצים הגבוהים לשאוב מים מהשרשים עד לצמרות ולאמירים הגבוהים, אל מעבר למה שחוק הנימיות מאפשר להם, ולעוד הרבה מאד סוגי חכמה עמוקה הטמונה בכל מערכת הצומח המורכבת, והחמרים המזינים, המבריאים והמסוכנים שניתן להפיק מהצומח, את הכל ידע רבן יוחנן בן זכאי, מבלי למצות את בשר העלים, הפרחים והאבקה אל תוך מבחנות, אלא מתוך התורה הקדושה.


שיחת מלאכי השרת

כדי להדגיש את רוממות "שיחת מלאכי השרת", ואת חרדת הקודש הראויה לנושא זה, יש לצטט את דברי הרמב"ם, בפרקים הדנים במלאכים, וכה דבריו: כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים - - - מהם ברואים צורה בלא גולם [=בלי גוף וללא חמר], והם המלאכים, שהמלאכים אינם גוף וגויה, אלא צורות נפרדות זו מזו [כלומר: כוחות, חוקים וישויות נפרדות]. מהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים? הכל במראה הנבואה ודרך חידה [=סימליות], לומר: שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר: "כי ה' אלקיך - אש אכלה הוא" (דברים ד/כד), ואינו אש, אלא משל, וכמו שנאמר: "עושה מלאכיו רוחות" (תהילים קד/ד) [והם אינם רוח הנושבת], במה יפרדו הצורות [=המלאכים] זו מזו? והרי אינם גופים? לפי שאינם שוים במציאותם, אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חברו, והוא מצוי מכוחו [=משתלשל ממנו] - זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכוחו של הקב"ה וטובו. זהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר: "כי גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם" (קהלת ה/ז). זה שאמרנו: "למטה ממעלתו של חברו", אינה מעלת מקום, כמו אדם שיושב למעלה מחברו, אלא כמו שאומרים בשני חכמים: אחד גדול מחברו בחכמה - שהוא למעלה ממעלתו של זה, וכמו שאומרין בעילה [=סיבה] שהיא למעלה מן העלול [=תוצאה. כלומר: סיבת הדבר גבוהה מהתוצאה הנגרמת בעקבותיו ומכוחו]. שינוי שמות המלאכים הוא על שם מעלתם, לפיכך נקראים 'חיות הקודש', והם למעלה מן הכל. ו'אופנים' ו'אראלים' ו'חשמלים' ו'שרפים' ו'מלאכים' ו'אלהים' ו'בני אלהים' ו'כרובים' ו'אישים'. כל עשרת השמות האלה שנקראו בהם המלאכים, על שם עשר מעלות שלהם. ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת הא-ל ברוך הוא, היא מעלת הצורה שנקראת 'חיות', לפיכך נאמר בנבואה: שהן [=ה'חיות' נמצאות] תחת כסא הכבוד. מעלה עשירית [=הנמוכה ביותר], היא מעלת הצורה שנקראת 'אישים', והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו 'אישים' - שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם (יסודי התורה פרק ב'). לכל רמה של מלאכים יש חוקים משלה ושפה משלה, את הכללים והחוקים הבין רבן יוחנן בן זכאי.


מעשה מרכבה

מעשה מרכבה הם סודות העולמות העליונים, כבוד השכינה וכסא כבוד ה' יתברך, הכולל את כל סודות העולמות העליונים, כפי שמבוארים בספר יחזקאל, כגון: "ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש - - - ונוצצים כעין נחושת קלל. ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים - - - ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק. והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק - - - מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש - - - וגבותם מלאות עינים - - - ודמות על ראשי החיה - רקיע, כעין הקרח הנורא, נטוי על ראשיהם מלמעלה. ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים, כקול ש-די בלכתם קול המולה, כקול מחנה - - - וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא - - - וארא כעין חשמל, כמראה אש - - - ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב. כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'" (יחזקאל פרק א'. רשב"ם ב"ב שם). נושא נכבד זה מוגדר כ"מעשה מרכבה". בדברים עמוקים אלה, שהם כבשונו של עולם, נסתפק בצטוט מתוך פתיחת הספר "יד החזקה" של הרמב"ם, המבאר את עניני האמונה, מציאות הבורא, המלאכים והעולמות העליונים. לענינים אלה הקדיש את שני הפרקים הראשונים בהלכות יסודי התורה. בסיום ענין זה כתב: דברים אלה שאמרנו בענין זה, בשני פרקים אלה, כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה. ביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלה, הוא הנקרא: "מעשה מרכבה", וציוו חכמים הראשונים שלא ידרוש בדברים אלה, אלא לאיש אחד בלבד, והוא [=בתנאי] שיהיה חכם ומבין מדעתו. אחר כך מוסרים לו ראשי הפרקים ומודיעים אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו, וידע סוף הדבר ועומקו. דברים אלה - דברים עמוקים הם עד למאד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלם (יסוה"ת ב/יא- יב. ראה שם ד/י-יג).

ב"פרוש" שם כתב: קראו לכל ענינים אלה: "מעשה מרכבה" בדרך כבוד. כלומר: את ידיעת הבורא עצמו, אין בנו ו[אף] לא בנביאים כח לידע אותה על בוריה, אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות [=משגים רוחניים] שהם [יותר] קרובים [אלינו] ממנו, והם מורים על מציאותו. [והם נקראים "מעשה מרכבה"] - כמו שתוכיח המרכבה שיש לה רוכב. וכן אמר יחזקאל: "היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל" (יחזקאל י/כ).


מעשה מרכבה
מעשה מרכבה ואנחנו

ביום הדין הגדול שיערוך הקב"ה עם ברואיו, יבוא מי שיש בידו מקרא, משנה, הלכות, תלמוד, מצוות, צדקה ועוד, אף על פי כן עדיין לא די בכך, כי הקב"ה אומר לו: בני, האם צפית במרכבה? שאין הנאה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים העוסקים בתורה, [גם] מציצים ומביטים ורואים והוגים בכסא כבודי - האיך הוא עומד? - - - חשמל האיך הוא עומד? ולכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת? - - - הברק האיך הוא עומד? כמה פנים של זוהר נראים בין כתפיו? לאיזה רוח הוא משמש? כרוב האיך הוא עומד? לאיזה רוח הוא משמש? גדולה מכולם - עיון כסא הכבוד - האיך הוא עומד? [האם] עגול הוא כמין מלבן? [האם] מתקן הוא כמין גשר? כמה יש בו? באיזה גשר אני עובר? באיזה גשר האופנים עוברים? (מדרש משלי י').
לימוד עקרוני, חשוב וקדוש זה היה נהיר לרבן יוחנן בן זכאי, ואף לימד את תלמידיו שהגיעו לדרגה המתאימה (חגיגה יד/ב).


הויות דאביי ורבא

הוויות אביי ורבא, זה מה שהם ושאר החכמים בני הדורות האחרונים שאלו ודרשו. בכל סוגיה ידע רבן יוחנן בן זכאי לרדת לעומק השרשים שלה, וכל נושא נותח על ידו עד עומקו - להבין מתוכו את ההשתלשלות של פרטי ההלכה, ובדורות האחרונים, שנשכחו הדברים, פלפלו אביי ורבא בדברים אלה. מה שהגמרא מכנה דברים אלה: "דבר קטן", לא מפני שערכם מעט משאר מקצועות התורה, נהפוך הוא - עיקר התורה וקיום מצוותיה תלוי בהבנת עומק פרטי הדרשות, והסקת המסקנות הנכונות באה רק בעקבות פירוק הסוגיה לגורמים והתחקות אחר שרשם. אלא שנקרא כך בגלל שהדברים הללו הם קושיות, ספקות ותרוצים של חכמי הגמרא שלא התבררו להם מפני שלא ירדו לעמקו של התלמוד כמו החכמים בדורות הקודמים. בגלל שהדבר נגרם מחמת חסרון ידיעה, נקרא: "דבר קטן", דהיינו: בייחס לחכמת המשנה, אבל ודאי גדול הוא מכל שאר החכמות (ריטב"א). שהרי מטבע העולם, שאדם זוכר בברור את הדברים שנראים בעיניו גדולים וחשובים ואותם מבין הוא לפרטיהם, ואילו את הדברים המשניים בעיניו, אם כי באופן כללי הוא מבין אותם במעורפל, אך לא משקיע מאמץ כדי לחדד אותם, ולהתחקות על השתלשלות ההשלכות שלהם, וממילא גם שוכח אותם (כמבואר בספרנו שב"ח על סוכה כח/אף מדוע זכר רבי אליעזר את דברי רבו).

ביחס לדברי תורה נאמרה המצוה: "ושננתם לבניך" (דברים ו/ז), למדו חז"ל: שיהיו כל דברי התורה שנונים ומחדודים בפיך (קידושין ל/א). אך צרות הגלות וירידת הדורות גרמו להתמעטות הלב. על כן כל אותם הדברים שנחשבו ל"דבר קטן", הפכו להיות ספקות. אותם ניסו חכמי הגמרא לברר כדי להשיב עטרה ליושנה.

כמו כן "הויות אביי ורבא" נקראים "דבר קטן" ביחס ל"מעשה מרכבה", בגלל שברובד הפשוט יש לדברי אביי ורבא ביאור, על כן, אפילו נערים צעירים לומדים הויות אביי ורבא, ובבית רבם אין הם לומדים מעשה מרכבה, אלא את הסוגיות של התלמוד, למרות עומקם העצום. מה שאין כן ב"מעשה מרכבה", שכל כולו חצוב ממקומות שברובד הפשוט אין לדברים מובן כלל, כי כל כולו מתכוון אך ורק למושגים גבוהים וטמירים. על כן מלמדים דברים אלה רק למי שקנה תחילה חכמה רבה ב"דבר קטן", ואז הוא ראוי לעסק ב"דבר גדול".

פירוש המילה "הויות" זה ההוויה והקיומיות =Existence של אביי ורבא. כי דרך לימודם את התורה לא היה בצורה של הצצה חטופה, ואפילו לא בצורה של התמדה מרובת שעות, אלא הם נכנסו עם כל האישיות שלהם אל התורה, ולא היתה להם פינה חבויה בנפש שלא היתה מחוברת אל התורה. לכל אחד מהם היתה הוויה משלו, ובלימוד בחבורתא, איש מהם לא ניסה למשוך את הזולת אל דעותיו, אלא ללבן יחדיו את הנושאים, כשכל אחד מאיר אותם מתוך ההוייה שלו.


להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא

כמות חכמה עצומה זו, שרבן יוחנן עסק בה, הפכה להיות קנין נצחי אצלו, והיא תוצאה ממתנה שנתן לו הקב"ה, כדי לקיים את מה שנאמר בספר משלי, בסוף הפרק המתאר את גדלה ואת עצמתה של התורה, ושם מסכם הפסוק: "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח/כא). שהוא יקבל את הקיים והנמצא המוחלט, הן בזמן, הן במרחב, הן במקום, הן בחומר, הן ברוח, והן בכל דרך אפשרית, שאנו יודעים עליה, ושאין אנו יודעים על אודותיה, את הכל יקבלו הצדיקים באופן של "יש" קיים ומוחלט.

הרי לא יעלה על הדעת שהקב"ה ינחיל לאוהביו "אין" =מאומה ושום דבר, מה התכוון המקרא באמרו: "יש"? אלא רומז על כך שבגימטריה זה שלוש מאות ועשרה. בכך ישנו רמז על מספר העולמות שיהיה לכל אחד ואחד, ובמקום כה גדול, יהיה לצדיק שפע של אפשרויות לקבל מהקב"ה מלוא חפנים של טובה וברכה.
שלוש מאות ועשרה העולמות, הם כל המשניות שבששת הסדרים שיש עליהן ביאור בגמרא, וה"עולמות" שעתיד הצדיק לנחול, הם עולמות רוחניים והיכלי החכמה היוצאים מתוך שלש מאות ועשרה עולמות המשנה.

"שכר מצוה" הוא אינו מתנה, אלא תוצאה של מעשים טובים, היוצרים קשר אמיתי עם הבורא, אשר בו לעושי המצוה מגיע שכר בדין ולא כמתנת חינם מביישת, בכך הופך השכר לחלק בלתי נפרד מהאישיות של עושה המצוה, ובהבנה עמוקה יותר, השכר המגיע על פי מידת הדין והצדק, יוצר קשר אמיתי בין הנברא לבוראו, דבר המעניק לנברא שלמות נפשית ומציאות מוחלטת, נצחית וקיומית, ודבקות בבורא יתברך (מס"י א'. דרך ה' א/ב). מציאות מוחלטת זו של שכר המעניק ישות לעושי המצוה מוגדר במקרא בלשון: "יש", המוענק לאוהבי ה', כנאמר: "להנחיל אהבי יש" (דרך חיים למהר"ל ה/יט).

את הדברים ביאר רבי חיים מוולוז'ין ז"ל: רבן יוחנן זכה לכל הדברים הללו בעקבות הנאמר: "כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה" (אבות ו/א). דהינו: שענין ה"לשמה" - לשם ה', לשם אהבת התורה, להתייגע ולעמוד על שרשי הדברים. וכל אשר יוסיף ללומד, כן יחפוץ להוסיף לימוד. זה מה שאמר דוד המלך: "באורך נראה אור" (תהילים לו/י). כלומר: בתורתך נראה עוד תורה - על ידי האור שהשגנו נראה עוד אור ונקוה להשיגו. כלל הוא בידינו: ככל שהרוצה לדעת יותר תורה ומשתדל להבינה, כן מעניק לו ה' עוד אוצרות חכמה. זה ביאור ההבטחה: "להנחיל אוהבי יש", היינו: אוהבי התורה, שאת "אוצרותיהם אמלא" בתורה ובחכמה, כדי שיהיה בידם להשיג "דברים הרבה" - הרבה תורה וחכמה (רוח חיים אבות שם, ראה כתבי הסבא מקלם: "החכמה היא כמו שק גומי המתרחב ככל שמכניסים בו יותר").


הקטן והגדול שבתלמידים

מאחר שהקטן שבכולם כך, כזו גדלות מושלמת היתה בו, גדול שבכולם - יונתן בן עוזיאל, על אחת כמה וכמה! הסיבה שרבן יוחנן בן זכאי - הקטן שבין עשרות התלמידים, דווקא הוא היה גדול הדור ומנהיגו, כי מהות של רבן יוחנן היא "תלמיד" - "מעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו", ורבו היה תלמיד של שמאי והלל שהיו "טבעות מרכזיות" בשושלת מסירת התורה שבעל-פה (אבות ב/ח). על כן, דווקא הוא זכה להיות ה"שופר" של הקב"ה במסירת התורה מדור לדור. כפי שאמרו חז"ל, שיהושע בן נון זכה להנהיג את עם-ישראל, להיות הדמות התורנית של העם, למרות שתחילה הוא לא היה התלמיד הגדול ביותר של משה רבינו, אלא בגלל היותו משרת את משה בכל כוחו, הרבה יותר משאר התלמידים (ילק"ש משלי תתקנ"ט).

דווקא על רבן יוחנן בן זכאי מתאימה ההגדרה: "שופר", על פי המבואר ברמב"ם, אחר שמפרט את שושלת מוסרי התורה ממשה רבינו ועד חותמי התלמוד, וכולל את רבן יוחנן בן זכאי בתוכם, מסכם: "נמצא, מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום - ארבעים דורות, א-רב אשי מרבא - - - לט-יהושע ממשה רבינו. מ-משה רבנו מפי הגבורה, נמצא שכולם מה' אלקי ישראל" (הקדמה ל"יד- החזקה"). הרי שההגדרה של מוסרי התורה, אינה נמדדת בגדלות אישית, אלא בדיוק המירבי לשלב הקודם של המסירה. על כן ה"תלמיד" האמיתי מהווה "שופר", שתורת רבו נשמעת מגרונו, ואף רבו אינו אלא שופר של רבו ורבו של רבו, עד משה רבינו מפי הגבורה. לכן כאשר הרמב"ם מונה את ארבעים הדורות של מקבלי התורה, מאז חתימת התלמוד עד משה רבינו, הוא סיכם ואמר: "נמצא שכולם מפי ה' אלקי ישראל" (הקדמתו ליד החזקה, ומה חבל על המחדל בדפוס רמב"ם פרנקל, שהשמיטו יסוד עקרוני זה, המחזיר את כל השושלת אל המקור). על כן אחר הארבעים במספר, עדיין "כולם מה' אלקי ישראל". כך ממשיכה קבלת התורה מדור לדור, עד עצם היום הזה, ותמיד נותרת טהורה כנתינתה מסיני.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר