שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
דיייני דחצצתא
דיני דחצצתא =דיינים טועים. "חצצתא" נגזרת מהמילה 'חציצה'. לבית הקברות היו נוהגים לקרוא כך, כי השוכבים שם נמצאים במחיצה אחרת מהנמצאים כאן. כאשר רצו להביע טעות של דיינים שפוסקים לטובת הנפטרים אמרו: "דיני דחצצתא", דהיינו: הדיינים שהנפטרים שולחים, ובכך הביעו ביקורת על המון העם שפוחד מכל מה שקשור למתים, לרוחותיהם ולבית הקברות, ומקפידים מאד לקיים הרבה מאד מנהגים חסרי-שחר, הקשורים לנושאים אלה, וכאילו שיש דיינים נפרדים לנושאי המתים, הלא הם "דיני דחצצתא" =דייני בית הקברות (ע"פ מהרש"א).
הכותב נכסיו לאחרים, אין רוח חכמים נוחה הימנו
כי הוא לא איפשר להיסטוריה להתנהל על פי דרך הטבע, שבו הבנים יורשים את אבותיהם והנחלה ממשיכה מדור לדור.
אבא המסלק את בניו מהירושה, כל תכנית וחישוב שיעשה לוקים בצרות-אופק, מפני שאמנם חישובי רווח כאלה ואחרים ודאי עומדים מאחורי מבצע העברת הירושה, אבל איזה רווח יכול להשתוות לעוצמה שמביעה ההיסטוריה עצמה.
אין מעלה שהיא שוות-ערך למעלה של ילדים הגדלים בנחלת אבותם, ויודעים שזאת ירש הסבא מאביו ומסבו - עד יהושע בן נון. גם אם אלה נחלאות יותר צעירות, צריך היה נותן המתנה לחשוב שממנו מתחילה שושלת, ואם הוא יפזר את מה שיש לו, בניו יפזרו את מה שיש להם, נכדיו גם כן יפזרו, והנה צמח דור חסר שורשים - בלי עבר וממילא בלי עתיד.
מי שאין לו נחלת אבות ומחליט שהוא עצמו אב, ובונה מערכת אמינה ואיתנה שאמורה להחזיק דורות רבים, אין צורך להמתין לכל אותם הדורות כדי שהצאצאים יוכלו להתגאות בסבא שלהם, הילדים כיום כבר יכולים להתחיל להתגאות בו, ולהעריץ אותו כבר מעתה, מפני שאם הסבא הוא שורשי, הוא לבדו יכול להעניק זכות של אלף דור (כמבואר בספרנו שב"ח על סוטה לא/א "לאלף דור"). חוני המעגל ראה סבא זקן הרכון על הקרקע ונוטע עץ חרובים, למרות שהוא לא יזכה לאכול ממנו פירות, כי רק כעבור שבעים שנה טוענים עצים אלה פרי, אבל הוא מראש בנה תשתית בריאה כדי שילדיו לא רק יאכלו חרובים, אלא גם יוכלו להתחבר אל המערכת הזו (כמבואר בספרנו שב"ח על תענית כג/א). לסלק את הבן מהירושה זה לא רק לגדוע אותו מהשורש, אלא לגדוע את רעיון השורש מהשכל.
זכור לטוב המרחיק ילד רע מהירושה
אם לא היו בניו נוהגים כשורה, ולכן העביר מהם את היורשה והעניק אותה לאנשים המתנהגים נכון, במעשה אצילי זה של התעלות מעל הדחפים הטבעיים, הוא "זכור לטוב"!
הבטוי "זכור לטוב" על אדם, נאמר בדרך כלל על אליהו הנביא, חז"ל לא כינוהו בלשון המקובלת: "זכרונו לברכה", כיון שאליהו הנביא לא מת, אלא עלה בסערה השמימה (מ"ב ב/יא). כשהוא מתגלה מדי פעם, הוא עדיין משפיע טובה לעולם, לכן הוא ממשיך להיות זכור לטוב, לא בגלל מעשיו בעבר אלא בגלל מעשיו בהווה. על כן, כאשר נאמר על חרבונא: "זכור לטוב" הוכיחו חז"ל שהיה זה אליהו שנראה כחרבונא (אסת"ר י/ט, וברד"ל שם ו'). גם רבי חנניה בן חזקיה זכה לתאר הנכבד "זכור לטוב" (חגיגה יג/א), בגלל התנהגותו שהביאה טובה שאנו נהנים ממנה עד עצם היום הזה, ואנו בעצמינו זוכרים אותו לטובה.
כאשר נעשה מעשה שהוא לרווחת הכל, ויש לו טובה מתמשכת מתבטאים על עושה המעשה ההוא: "זכור לטוב", כגון כאשר חנוונים וסוחרים מתאגדים ביניהם להוריד את השער, מעשיהם נחשבים כ"זכור לטוב" (ב"מ ס/א). כך גם כל מי שממשיכים להנות ממעשיו גם אחר מותו, מתאים להגדיר אותו לפחות ביחס לאותו המעשה "זכור לטוב", כלומר: ההיסטוריה תזכור אותו לטובה, וגם אם סביב מיטתו ישנם התלחשויות, הבנים רוטנים, המלווים סוברים מה שסוברים, וכולם בטוחים שלא נכון עשה הנפטר - ימים יגידו! יצטרכו לעבור כמה שנים עד שהעוקץ הכואב של המעשה יצטנן, ואז כשהבריות ייזכרו במה שהאב עשה, ישחזרו מה אירע בנכסים, ומה יכול היה להיות איתם אם האב לא היה מעביר אותם מבניו שלא התנהגו כשורה, יאלצו כולם להודות שאכן הנפטר ההוא זכור לטוב. גם הבנים עצמם יצטרפו לבסוף לקהל המודים, ויאמרו על אביהם: "יפה עשית". דווקא מה שהרחקת אותנו מהנכסים, זה מה שגרם לנו להתקרב! להתקרב למשפחה, להתקרב למעשים טובים, ואף להתקרב לנכסים, כי יורש מבזבז מהר את נכסיו (ב"מ כט/ב. חולין פד/ב). אבל כאשר הוא מקבל בבת-אחת שוק המעיר אותו מהאשליה שכסף בא בקלות, את הכסף הזה הוא אכן הפסיד, אבל הלימוד שהוא הפיק מכך, היה שווה ממון עוד יותר רב ממה שהוא הפסיד באותה הרחקה, ועל לימוד חשוב זה זכור האבא לטוב.
יוסף בן יועזר ובנו
האבא 'קם' והקדיש את הנכסים. כלומר: הוא לא עשה זאת בהחבא ובצנעה, ואחר כך לחש באוזן הבן שאסור לו להשתמש בנכסים, אלא הוא עשה מעשה פומבי "קם והקדיש"! - למען ישמעו יראו!
לעיל ראינו דברי ביקורת על המסלקים את ילדיהם מנחלת אבותם, אבל בכסף שבין כך ובין כך נועד לנוע ולנוד, לא קיימת הביקורת הזו, אלא אם הבנים מתנהגים כשורה, ודאי שהם קודמים לכל אדם, גם בגלל שהם יורשים וגם בגלל שאביהם אוהב אותם יותר משהוא אוהב כל אחד אחר. אך כשהאב רואה בגלל סיבה כלשהי להעביר סכומי כסף לאחרים, אין בכך משום הפקעת הנחלה, אלא אך ורק חישובים של קשרי אהבה בין הורים לילדיהם, שדעת התורה יכולה לקבוע להעביר את הממון לידים אחרות - יותר אחראיות מהילדים.
הבן של יוסף בן יועזר
מסתבר זכות הצדקה של האבא אכן פעלה כראוי, והבן שלא התנהג כשורה החל ללמוד לעשות גם דברים טובים, ולמרות שלא נותרה לו כל נדוניה מאביו, הוא הצליח למצוא שידוך הגון, ואולי דווקא בגלל שהוא גילה שלפתע הוא נותר בלי אותו "גב-כלכלי" שהוא כל כך סמך עליו, הוא הבין שעליו לקחת אחריות על עצמו ולהתחיל להתנהג כשורה. הוא נשא את בת הצורף שהיה קושר עטרות למלך. אשתו ילדה, ונהוג היה בזמנם להביא ליולדת דגים, שיש בהם אבות מזון רבים שהיולדת והמניקה זקוקה להם. היום מכנים זאת בשמות לועזיים, כגון "אומגה 3" וכדומה. אכן הבעל המסור והדואג הביא לה דג מהשוק. ניקה אותו קרע את בטנו, ולהפתעתו הוא מצא בתוך הבטן ממרגלית יקרת-ערך, שהדג מצא בקרקעית הים ובלע.
סיפור כזה אנו מכירים מ"יוסף מוקיר שבת" (שבת קיט/א). שבזכות השבת הוא התעשר באופן דומה, והרי חז"ל מנחים: "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו" =כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו (ב"מ נט/א). הבעל הצעיר שאולי לא ידע המלצה זו, כיבד את האשה והתעשר.
הבן העשיר של יוסף בן יועזר
אחד החכמים הנחה את תלמידיו לעצור תופעה של אב המנסה לסלק את בנו מנכסיו, הנימוק שהוא מציע, הוא, שלפעמים דווקא מאותו ילד שאינו מתנהג כשורה, עתידים להיוולד נכדים צדיקים שמתנהגים כשורה. כאן רמזו זאת ליוסף בן יועזר, אתה ניסית לסלק את בנך מהנחלה, וראה בעיניך, רק נולד לו בן והנה הוא כבר הרבה יותר עשיר ממה שאתה יכול היית לעשותו.
דווקא דרך דג בא לו עושר זה, בכך רמזו לו מהשמים שזה בזכות הצדקה שאביו נתן לבית המקדש, והיא זו שפרתה ורבתה כדגים והביאה לך ברכה (בן יהוידע).
האבא נתן והבן לקח ונתן
האשה היולדת שראתה מרגלית זו, הבינה שאבן זו יקרה מאד, ולכן אמרה לבעלה: הבא אותה לגיזברים של בית המקדש, כאשר אתה מגיע שמה, הראה להם אותה ושתוק, אם תבטא מחיר כלשהו בשפתיך, תצטרך לעמוד בו גם אם המחיר יותר גבוה. שמע הבעל בקול אשתו, הביא את המרגלית לבית המקדש, אמדו הגזברים את ערכה שלושה-עשר כדים מלאים דינרי זהב.
ערכה המספרי של המילה "אחד" היא "שלושה-עשר", בכך היתה לבן תמונה ברורה ששלושה-עשר קנקני הזהב באו בזכות הקנקן האחד שהאבא תרם למקדש (בן-יהוידע).
אמרו לו הגזברים: שבעה כדים יש לנו, עוד שישה שצריך להוסיף למחיר אין לנו. קח את השבעה, ניתן לך שטר על השישה הנותרים, שתבוא בעוד חדשים אחרים לקבל. הבן שלא היה טיפש הבין מיד בזכות מה באה לו המרגלית, הזדרז ללכת בעקבות אביו, ואמר לגבאים: שבעה כדי-זהב שיש לכם, תנו לי, ועוד שש חבילות כסף שאתם חייבים, אני מוותר לכם עליהן, הרי הן מקדשות לשמים. הגזברים התפעלו מנדיבות-הלב המופלגת של התורם, עמדו וכתבו לו תעודת הוקרה זו: בזכות אביך יוסף בן יועזר אשר הכניס לנו קנקן אחד מלא זהב, הוא הירבה את הזכויות במשפחתו ובנו הכניס שישה (בן יהוידע).
ויש האומרים שזו לא היתה כל כך תעודת הוקרה, כי אביו נתן אמנם רק כד אחד, אבל אביו לא לקח מאומה, לכן כך כתבו: אביך יוסף בן יועזר הכניס לבית המקדש קנקן אחד, ובנו הוציא מבית המקדש שבעה קנקנים מלאים זהב, כלומר: את האחד שאתה נתת ועוד חמישה. אם הזכות הזו תעמוד לילדים שלך, כמו שעמדה לך זכות הצדקה של אביך, לא יכול בית המקדש לעמוד בתשלום של שכיות החמדה שיביאו הילדים שלך, גם אם הם יסכימו לוותר על מחצית הסכום.
"שיננא"
אמר ליה שמואל לרב יהודה תלמידו: "שיננא" =שנון חריף ומחודד. "שנון" נקרא כך בגלל שניו החדות, ולכן סכין בעל שנים נקרא: "סכין משוננת". בכך שיבח הרב את התלמיד על שכלו החריף, שכאלו יכול לחתוך בהגיונו החד כל נושא קשה, ולחתוך כל סתירה ושאלה. בכך רמז גם הרב לתלמידיו על שניו היפות, הלבנות והחזקות. דווקא את שיני התלמיד העלה הרב על נס, בגלל הפסוק: "שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה, שכולם מתאימות ושכולה אין בהם" (שיה"ש ד/ב). בכך רמז לו את משמעות הפסוק, שהוא נאמר על שם גבורי ישראל הכורתים בשניהם ואוכלים את אויביהם סביבותם (רש"י שיה"ש שם). כך גם הוא גבור במלחמתה של תורה. אמנם אין הגבורים מכניעים את אויביהם בשניהם כדרך שעושים הזאבים ושאר חיות היער, אלא שכאן משמשות השנים כהמחשה לעצמתם של "עדר הרחלים", המכלה את המירעה בשניו, לכן השתמש המקרא במליצה זו גם על גבורי ישראל, תלמידי החכמים שגבורתם בפיהם, בלשונם ובגרונם.
על תעיד בהעברת ירושה
אף על פי שאשה אינה יורשת, קבעו חכמים שהאב יתן לבתו נדוניה בעין-יפה, כדי שקל יהיה לה למצוא בעל הגון ולהתחיל את חייה ברגל ימין. סכום ממוצע שממולץ לאב לתת לכל בת, הוא עשירית ממה שיש לו. לנתינה זו אין תוקף של ירושה אלא של מתנה.
דווקא כאן בחר שמואל להחמיא לתלמידו לרב יהודה, ולהדגיש באזניו את החכמה שהקב"ה חנן אותו, כי למרות החכמה המרובה, שאתה תצליח להבין את דעתו של הנותן, ומה באמת היו המניעים שלו לשנות את סדרי הירושה. אני מייעץ לך או מצווה עליך, אל תסתמך על חכמתך, אל תנתח את המצב, אלא תמיד שלא תהיה כשמעבירים ירושה, אל תהיה עד או דיין, או מפשר או חותם על שטר ועל דין-ודברים, לא רק כשהירושה נרשמת לאדם זר, אלא גם לא בשינויים תוך-משפחתיים, אף פעם אל תשתתף בכזה דיון!
אפשר לשאול: לכאורה נכון יותר היה שהרב ינחה את תלמידו: "כשאתה משתתף בכאלה דיונים, תשתדל למזער את הנזק ככל האפשר". הלא אם הרב יברח, יעמוד שם במקומו תלמיד שלא שימש כל צרכו, ואינו רואה כל רע בשינוי שיטת הירושה, ואז הנזק יהיה הרבה יותר גדול. הנחה זו היא טעות! כאשר טפשים משתוללים בבית דין, הם אינם עושים כל נזק, אלא רק לאלה שבאים להתדיין בפניהם. אבל כאשר יוצא מבית הדין שטר לא נכון עם חתימה של אחד מתלמידי החכמים, זוהי בכיה לדורות. לחכם ההוא לא תועיל ההתנצלות שהוא חתם אך ורק כדי למזער את הנזק, והוא היה נוכח בעת הדיון ההוא כדי שלא יבואו "שועלים קטנים מחבלים בכרמים". ה"שועלים" הללו שמחים מאד שהרב הגיע לדיונים שלהם, התייחס בכובד ראש להבליהם, התווכח איתם ולא הסכים עם מה שהם אמרו, כל זה יכנס לפרוטיכל הדיונים, ויהווה תקדים לדיונים אחרים, שבהם החכם כבר מיותר, מפני שהוא כבר הציג את דעתו, וכבר דחו אותו ואת טיעוניו. יש כבר תקדימים שגם החכמים המסורתיים היו שותפים בתיקוני החוק, "מה הם אמרו"? זו שאלה זניחה! (ראה ספרנו שב"ח על שבת קטז/א: "בי-אבידן"). לכן אמר הרב: היכן שמנסים לשנות, ברח! אין תוקף לכל מה שהם יעשו בלעדיך! שהרי התורה מכנה את תלמידי החכמים "בונייך" (ברכות סד/א). צריכים הבנאים מאד להיזהר שלא יהיו אישורי בנייה שלהם על בניינים עקומים ומסוכנים.
לא להעביר את נכסי הבן הרע אל הטוב
אפילו כשאב מעביר אותה מבן רע לבן טוב, גם לירושה כזו אל תתן יד ואל תעזור להתבצע, כיוון שלא ידוע לנו איזה ילדים יצאו ממנו.
בהחלט יתכן שלילד הטוב יהיו ילדים רעים, ובסופו של דבר בעזרתך יאכלו הילדים הרעים את הירושה שלא הגיע אליהם, וכן להיפך - לילד הרע יכולים להיות ילדים טובים, שאתה גרמת לנשל אותם מירושת אבי אביהם. את האזהרה אמר הרב בגלל הטענה: שמהילד הרע ייצאו נכדים טובים, זה אינו איזשהו חשש רחוק מהמציאות, שבגללו יצטרך האב לוותר על תכניות מועילות שהיו לו, אלא דווקא בגלל שהנכדים הללו ממשיכים לחיות בנחלת אבותיהם הצדיקים, הם עשויים לחזור לדרך אבותם, גם בגלל הזכויות הנמצאות במקום, וגם בגלל תזכורות חוזרות ונשנות שיש להם כאן, ואם ינשלו אותם מכאן וישליכו אותם לארץ מרחקים, אפסיים הסיכויים שתהא להם סיבה להתקרב חזרה אל דרך התורה שלדעתם "אנשים רעים" הולכים בה והשליכו אותם ממנה.
המשיך הרב: וכל-שכן שלא תשתתף בהעברת ירושה מבן לבת, שהיא אינה יורשת על פי התורה. על כן, אם תראה אב שרוצה להעביר את נכסיו מבניו לבנותיו, אל תתן גיבוי למעשיו.
הלשון "כל-שכן" אומרת דרשני. מה פירוש ההנחיה: "אל תעזור לאב לתת את נכסיו לאיש זר, וכל-שכן שלא יתן לבנותיו"! כאשר הנידון הוא מבן רע לבן טוב, עדיין מובן ה"כל-שכן", אבל הרי תחילה ציווה הרב שלא להשתתף בכל העברת ירושה, ועל כך הוא הוסיף "כל-שכן שלא מבן לבת".
ההסבר פשוט. המבקש לתת מתנות בחייו יכול לעשות בנכסיו כרצונו, הוא יכול למכור את כולם, לארוז צרור מרגליות ולתת אותם לטוב בעיניו, לבנותיו, לחבריו, לזרים ואף לחלק לכל עובר-ושב ולהשליך לים, איש אינו יכול לעצור בעדו. אבא טוב דואג תחילה למשפחתו, ואינו מזדרז לפזר ממון שיכול להועיל לבניו ולבנותיו. כאן הדיון אינו על מתנות אלא על "ירושה"! שבעל הנכסים אינו מפזר מתנות, אלא מנסה להעניק לחלוקת ממונו צביון של ירושה.
על כך באה ההנחיה שאת אופי הירושה קבעה התורה, והנוטה למות ומבקש להעביר את נכסיו מבן לבן עושה טעות קטנה, והמבקש לעביר אותה לבת עושה טעות גדולה יותר, לא בגלל צרות-עין במה שהיא תקבל, אלא בגלל עירבוב התחומין, התורה קבעה שבת אינה יורשת, ושכיב מרע זה מבקש לערוך סדרים חדשים, ובציניות הוא מנצל את מצבו, שקשה יהיה לסובבים לסרב לו, ובכך הוא רוצה להפוך את מיטת חוליו למעין מעמד הר-סיני חדש, עם נתינת תורה חדשה.
