שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
יעקב כבש בחרב וקשת
טרם מותו נפרד יעקב אבינו מיוסף בנו, ואמר לו: "ואני נתתי לך שכם [=חלק] אחד על אחיך" =יותר מהם, זאת אני נותן לך (בראשית מח/כב). דהיינו: את העיר שכם העניק יעקב ליוסף, בלי חלוקה ובלי גורלות. אכן בני ישראל נטלו את עצמות יוסף איתם כשעלו ממצרים, הובילו את ארונו במשך כל ארבעים שנות הנידודים במדבר, וקברו אותו בארץ ישראל בעיר שכם (יהושע כד/לב).
'שכם' הוא גם 'חלק', כמו: "לעבדו שכם אחד" (צפניה ג/ט. רש"י בראשית שם), בזה התכוון יעקב שמשבט יוסף הוא עשה שנים - "מנשה ואפרים". ממשיך יעקב ומציין באזני יוסף בנו, מהיכן יש לי את ה"שכם" הזו שאני יכול להפריד מכל הירושה ולתת אותה לטוב בעיני: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח/כב). אם הכוונה לעיר שכם, הרי ששמעון ולוי כבשו ולא יעקב, אבל הוא התפלל להצלחתם במחלמה. אם הכונה לפיצול שבט יוסף לשנים, יש להבין את דברי יעקב, וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר: "כי לא בקשתי אבטח, וחרבי לא תושיעני" (תהילים מד/ז). לכן אפילו שבאמת היתה מלחמה שיעקב ניהל, והוא נאלץ להשתמש בה בחרב וקשת, ואף ניצח וחזר עטור שלל וביזה (בר"ר פ/י, מובא ברש"י בראשית שם), אבל יעקב לא היה מייחס את ההצלחה לחרב ולקשת. אלא 'חרבי' זו תפילה שאמורה להועיל, והיא ניתנה כמשקל-נגד לחרב שיצחק אמר לעשיו: "על חרבך תחיה" (בראשית כז/מ). 'קשתי' זו בקשה שאמורה להועיל, והיא ניתנה כמשקל-נגד לקשת שנאמר על ישמעאל: "ויהי רובה קשת" (בראשית כא/כ. מהרש"א).
הרי שה"שכם" הגיע ליעקב בזכות התפילה המיוחדת שלו, ולכן היא פרטית שלו, ויכול לתתה לטוב בעיניו.
בחרבי ובקשתי
באופן טבעי היינו נוטים לחשוב שההצעה על 'חרבי וקשתי' שהם סוגים של תפילה, היא דרשה המפקיעה מפשוטו של מקרא, אבל תרגום אונקלוס אומר על מילים אלה: "בצלותי ובבעותי" (בראשית שם), והרי אונקלוס אינו פרשן, אלא מתרגם מילה כנגד מילה לארמית, והמילה 'חרב' קיימת בארמית, כמו כן גם המילה 'קשת', ובכל זאת הוא תירגם זאת למילים של תפילה, הרי שזו הכוונה האמיתית והפשוטה ביותר של יעקב. יעקב עצמו רמז על כך בשני אופנים:
א - תחילה נמצא האויב עדיין מרחוק וצריך להשתמש בקשת, רק כשמתקרבים משתמשים בחרב, וכאן הקדים יעקב את החרב לקשת.
ב - האות ב' במילה 'בקשתי' מיותרת, צריך היה לומר: "בחרבי וקשתי"! שני רמזים אלה חוברים יחדיו ללמד שהמילה כאן אינה "קשת" אלא האות ב' היא מהשורש, כלומר: "בבקשה". "ביקשת". "ביקשתי"."ביקשו". רק את הבקשה ציין יעקב, ולא את הצלחותיו הפיזיות בשדה המערכה.
חרב וקשת - תפילה ובקשה
ישנם שני סוגים של תפילה:
א - האחת שאבותינו קבעו את זמניה, והנביאים קבעו את הנוסח שלה, אלה שלוש התפילות הקבועות שאנו מתפללים בכל יום, הן משולות לחרב חדה, שאנשי כנסת הגדולה שקבעו את הנוסח, הם אלה שהשחיזו אותה, וכיוונו את צורתה ואת הצירים שהיא נסובה עליהם. על כן היא חודרת את כל המחיצות המפרידות בין המתפלל לבין המקום שאליו אמורה התפילה להגיע, וכמו החרב החדה, יכולה היא לפגוע גם כשאין מטיחים אותה בחזקה.
ב - התפילה השניה היא הניסוח האישי שכל אחד ואחד מבטא בו את רגשותיו האישיות, הודייה ובקשה. זו היא הקשת העושה את פעולתה, למרות שהחיצים נשלחים ממרחק רב, כך גם תפילה זו, למרות שאין בה את חוקי התפילה ואת כללי קבלתה, שהרי מרחק רב נמצא בין המתפלל לבין עולם האצילות שהתפילה אמורה להגיע אליו, בכל זאת מאותו מרחק שנמצא המתפלל, יורה הקשת את כל המרחק ההוא, ובקשתו מבקיעה את התפילה, כפי שהחץ מבקיע את המטרה. כמו בקשת - ככל שהיורה מתאמץ יותר למתוח אותה, כן יגיע החץ למרחק גדול יותר, כך גם בבקשות, השם נפשו בכפו בתפילה - מובטח לו שהיא תתקבל. עם שני סוגי "מלחמה" אלה ניצח יעקב - תפילה קבועה ותפילה אישית, איתן הוא לקח שלל והעניק אותו ליוסף, ולימד אותו לנצח.
מאד הרבה זויות של אור בוהק מציעים פרשני המקרא והתלמוד, ראשונים ואחרונים, לבאר את החרב ואת הקשת של יעקב - איש האמת, כשהצד השווה שבכולם הוא השוני בין שני סוגי הכלים הללו, והשוני בין סוגי תפילות למיניהן - תפילת ציבור ותפילת יחיד. תפילה בעת שמחה ותפילה בעת עצב. תפילת הודיה ותפילת בקשה. תפילה על עצמו ותפילה על אחרים, ושאחרים מתפללים עליו. בכל אחד ואחד מהצמדים הללו ישנה זוית של חרב - מושחזת הפוגעת מקרוב, וזוית של קשת המשלחת חיצים למרחוק, והצד השווה שבהם, שגיבור המלומד מלחמה יודע להשתמש גם בחרב וגם בקשת, וחוזר מהמערכה כשהוא עטור נצחון.
העברת הבכורה מראובן ליוסף
ראויה היתה בכורה לצאת מרחל - אמו של יוסף , והיא צריכה היתה ללדת את יוסף כבכור, לפני שלאה ילדה את ראובן, מפני שהתכונות המיוחדות שלה, הן יסוד איתן לבנות עליו את בית ישראל, והבכור המוביל של כל השבטים אמור היה להיות הבן שלה, דכתיב: "אלה תולדות יעקב, יוסף" (בראשית לז/ב). כלומר: יוסף הוא הילד העקרי של יעקב (רש"י שם). עם רחל אמור היה יעקב להתחתן ראשונה, ובנה יוסף יהיה בנו הראשון - בכורו וראשית אונו. אלא שקדמתה לאה לרחל ברחמים ובתפילה. אבל מתוך צניעות ומידת וותרנות מופלגת שהיתה ברחל, הצליחה לאה לעקוף את התכנית, וללדת את הבן הבכור, אבל לבסוף החזירה הקדוש ברוך הוא לרחל, ובנה יוסף קיבל את הבכורה, לא כמתנה וכלפנים משורת הדין, אלא כהשבת התכנית המקורית למסלולה.
אלא שקדמתה לאה
מה הפירוש: "קדמתה לאה"? כיצד מקדימים בנושאים כל כך יסודים ועקרוניים? האם תופסים? מזדרזים? הלא הבכורה והמנהיגות של עם ישראל הינם נושאים עקרוניים מתוך כבשונו של עולם, תכניתו המקורית ומטרתו הסופית, אם כן חייבת להיות לבכורה תכנית מאד עוצמתית ומפורטת, כיצד יכולה להופיע לפתע אשה אחת, להזדרז ולתפוס? אלא כאן מתגלית גודל כוחה של התפילה, שהיא יותר חזקה אפילו מנושאים אלה. ברחמים הקדימה לאה לזכות בבכורה לפני רחל!
בל נתפלא על כך, מפני שעקרון זה מוכר וידוע, התכנית המקורית היתה שלחנה לא יהיו ילדים, ובגלל תפילה כנה מעומק הלב נולד לה שמואל ששינה את כל פני ההיסטוריה האנושית מקצה אל קצה. כל העולם אמור היה להראות אחרת אם לא שמואל הנביא - שמשח את דוד למלך על ישראל (ברכות לא/א: "תפילת חנה").
עיני לאה רכות
"עיני לאה רכות". "רכות - ארוכות". כלומר: מתנותיה ארכות, ויחזיקו מעמד לאורך ימים, כי בית המקדש הזמני שהיה בשילה בחלקו של יוסף החזיק מעמד זמן קצר, ואילו המקדש שהלויים בני לאה משרתים בו, החזיק שנים ארוכות, ועוד עתיד להבנות מחדש ושוב יחזרו בני לאה לשרת בו.
ה"עינים" הם אופן נתינת מתנות הכהונה והלוויה, שהחקלאים נותנים בשמחה וב"עין-טובה".
כך גם המלכות, שאול מזרע רחל היה מלך לזמן קצר בלבד, בעוד שבית דוד מזרע לאה הם המלכים הטבעיים של עם ישראל לעולם ועד, וה"עינים" הם המנהיגים, כפי שאמר משה רבינו ליתרו: "והיית לנו לעינים" (במדבר י/לא).
העינים "רכות". "רך" הוא מלשון "ריכא" =שררה וחשיבות (מהרש"א). קביעה זו מתייחסת אל המשיח. משיח בן יוסף יהיה מנהיג רק זמן קצר, בעוד שמשיח בן דוד ימלוך לעולם ועד.
תחזית זו של "עינים רכות" היא עוצמתית ונצחית. כי "רך" הוא בלתי שביר. הרך מתכופף וחוזר להתיישר, כמו קנה הצומח במים, שמתכופף ברוח ובזרמים וחוזר להתיישר (תענית כ/א. ראה שבת עז/ב: "קרנא דקמצא רכיכא").
יעקב אבינו ורחל
כדי שרחל תזכה להקים את בית ישראל, צריכה היתה רחל לוותר, ואכן בצניעותה המופלגת ובהסכמה להפחית מערך עצמה ויתרה בלב שלם על זכות גדולה זו. היה זה כאשר ביקש יעקב מלבן לשאת את רחל, לבן התנה את נישואיהם בכך שיעקב ירעה את צאנו במשך שבע שנים.
כדי שהנישואין ייצאו אל הפועל סיכמו יעקב ורחל ביניהם בסוד איזושהי תכנית. במשך כל אותו זמן שמרה רחל בליבה סוד משותף זה. בבוא עת הנישואין, לא יצאה תכניתם אל הפועל, לא בגלל עורמת לבן, אלא צניעותה של רחל היא שאיפשרה את השינוי, כשביודעין היא הקריבה את סודה על מזבח אהבתה לאחותה, בכדי לשמור על כבודה של לאה. כך היה המעשה: כולם הוזמנו לסעודת נישואיהם של יעקב ורחל, אחר המשתה ראתה רחל שלבן אביה עומד להביא במקומה את לאה אחותה אל יעקב, ואין לה כל אפשרות למנוע זאת. למרות שרחל ראתה כיצד עומדת להישמט מידיה כל תכנית בנין חייה עם יעקב וכל עתידה הנצחי להקים את בית ישראל. עם כל האכזבה וההפסד האישי העצום, התעלתה רחל בגדלות נפשה, לחשוב על מצבה הקשה של לאה, ואף על פי שכל חשבונותיה האישיים היו ישרים ונכונים, היא וויתרה על כל החשבונות הללו למען כבוד אחותה.
איזה הפסד, איזו החמצה - האמנם?
לעולם לא!
ממעשה טוב לא מפסידים.
יעקב "אח" של לבן
יעקב אמר לרחל כי "אחי אביה הוא", הגדרה זו תמוהה, והלא בן-אחות אביה הוא! ולא אחיו! אלא בהגדרת אחווה זו היה הסכם נישואין, וכך אמר יעקב לרחל: "בן רבקה אני", אמרה לו: מדוע באת למקומנו? אמר לה: למטרת נישואין, האם תינשאי לי? השיבה רחל ואמרה ליה: כן, אנשא לך. משסיכמו ביניהם את נישואיהם, העלתה רחל את חששה ואמרה: אין הדבר פשוט כל כך, כיוון שלאה אחותי גדולה ממני, וסביר להניח שאבי הערמומי לא ישיא את הבת הצעירה לפני הבכירה, אלא ימצא דרך עקלתון להקדים את נישואי לאה אחותי, והוא כבר יצליח להערים עליך ולהפתיע אותך. בסיכומה של שיחה זו מצא יעקב דרך כיצד לעקוף את עורמת לבן הרשע. כיוון שהזכירה רחל את דרכו של אביה והתברר ליעקב שהוא רשע, אין איסור לשון הרע חל עליו, כאשר רצה יעקב לברר את דרכי הרמאות של המתנכל לו, כדי שלא ליפול בפח, כי זהירות זו אינה נכללת באיסור לשון הרע (ראה חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י'). לכן סיפרה רחל: דע לך, הנישואין שלנו אינם פשוטים כל כך, מאחר ועליך לדעת כי אבא שלי רמאי הוא, לא תצליח נגדו, ולא תעמוד מול דרישותיו הערמומיות והתחמקויותיו מביצוע הסכמים. אני קובעת זאת בגלל ההיסטוריה הארוכה שלו, שאיש לא הצליח עד כה להתחמק מהטעיותיו המחוכמות. אמר לה יעקב לרחל: אמרי נא לימה הם הרמאויות שלו? ומה עלולים להיות המניע אשר בו הוא עלול למנוע אותי מלשאתך לאשה? אמרה לו: יש לי אחות מבוגרת ממני, ואבי לא ישיא אותי לפניה, אלא הוא יערים עליך להשיאה לך בטרם יתן אותי. כדי למנוע אפשרות זו, הערים יעקב על לבן וסיכם עם רחל על סימני זיהוי סודיים, כדי שבבוא הזמן יוכל לזהותה. אמר לה: אם רמאי הוא, איני חושש, כיוון שאחיו אנא ברמאות, וכמוהו אף אני מבין דרכי ערמה. דבר זה נרמז בדבריו: "כי אחי אביה הוא". 'אח' במקרא מתפרש גם בלשון זהות ושיוויון, כמו: "גם מתרפא במלאכתו, אח הוא לבעל משחית" (משלי יח/ט). כיוון שדרכו של לבן ברמאות, אף אני אתנהג איתו בהתאם, שהרי דרכי רמאות ידועים לי ואם אאלץ להשתמש בהם, אעשה זאת בצורה טובה ממנו.
לבסוף לא הרמאות ניצחה אלא היושר והתום של רחל אלה שהובילו את התוצאות.
עם עקש תתפתל
מניעת מזימות מירמה אינה רמאות
רחל שהכירה בצידקתו וביושר ליבו של יעקב, תמהה ואמרה לו: האם מותר לנהוג ברמאות? או שצריך להיכנע למצב, וכדי לישמור על תום-לב וניקיון כפיים, יש על הצדיקים לסגת מכל עימות עם שקרנים, מתוך החשש שעלולים הם להגרר אחר מעשיהם הנלוזים? אמר לה יעקב: כן! מותר להתמודד עם הרמאי בדרכים שלו, כי הצדיקים הם נושאי דגל האמת לשם שמים בעזות נפש. בזאת נוהג אני בדרכיו של הקב"ה, שגם הוא נוהג עם הרמאי ב"מידה כנגד מידה", שהרי במפורש כתוב: "עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם, עם נבר =איש ברור ונקי-כפיים תתבר =תנהג בדרך ישרה וברורה, ועם עקש =עקום וערמומי תתפל" =תלך בדרכים ניפתלות (תהילים יח/כו-כז וברש"י שם). כלומר: כשם שהקב"ה מתפתל עם המעקשים ומעוותים את דרכם, אף אני אתנהג כן ולא אכופף את ראשי בפני הרמאים, אלא אלמדנו פרק ברמאות, כפי שאמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז/א). רוב אפני הערמה הבאים ללא חכמת התורה, הנם לרע (מלבי"ם משלי שלי ח/יב). אך כאשר נכנסת באדם תורה, מיד נכנסת עמו ערמה חיובית, והוא מבין כל נושא ונושא לעמקו ולאשורו (סוטה כא/ב). יעקב אבינו היה מושלם במדה זו: "ערום ביראה", ובזכותה קיבל את ברכת יצחק אביו, וכל הברכות לו ולבניו עד עולם, כפי שאמר יצחק לעשיו: "בא אחיך במרמה" (בראשית כז/לה). תרגם אנקלוס שם: "נכנס אחיך בחכמה". בגלל ערמה חיובית זו שהיתה בלבו של יעקב, יכול היה להבטיח לרחל, שהוא אינו פוחד מפני רמאויותיו של לבן הרמאי, זהו ה"יעקב איש תם - יושב אהלים" (בראשית כה/כז), שיכול להעיד על עצמו שהוא משכיל להבין את נכליו של גדול רמאי העולם. מפני ש"ערום" אינו מרושע, אלא מי שמשכיל להערים ולהסיר את כל הקליפות, הכסויים, המעטפות, הדמיונות והאשליות, שבהם עטופה המציאות. ראייתו החודרת של ה"ערום", עוברת את ה"לבוש" והתפאורה אשר בו מטעה העולם את התמימים, והערום החיובי אינו מתלהב מהמלים היפות, יודע להפשיט את הססגוניות מהססמאות השדופות, או להסיר את התדמית החיצונית שמקרינים השקרנים בגלל מעלה חיצונית כלשהי, כגון שהוא ותיק, בעל עצמה, ושאר צורות של העמדת פנים, תוך כדי גלגול עינים צדקניות. מי שאינו ערום, עתיד להלכד ברשת של נוכלים כאלה, ואת הטיפשים לוכדים בתפאורה ססגונית והבטחת עתיד וורוד. זהו "ערום" שהוא משכיל להפשיט מהשקר את כל התלבושות הססגוניות, ולהשאירו ערום ומבוייש.
עמלק נופל בידי בני רחל
ברגע לידת יוסף, לא חשש עוד יעקב מעשיו מבקש נפשו, ובחיפוי של יוסף החליט יעקב לשוב לארץ כנען. יעקב ראה בנבואה, שאין זרעו של עשיו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, כלשון המדרש: "כאשר ילדה רחל את יוסף נולד שטנו של עשיו" (בר"ר עג/ז). שנאמר: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו, כי ה' דבר" (עובדיה א/יח). כל "בית יעקב" שנולדו עד כה, ובתוכם גם יהודה רב הכח והעוצמה, כוחם משול לאש, אשר אינה שורפת למרחוק, אלא אוכלת את מה שקרוב אליה, אך עצמתו של יוסף משולה ללהבה, אשר לשונותיה מגיעות למרחקים. לכן משנולד יוסף המשול ללהבה, בטח יעקב בקב"ה ורצה לשוב לבית אביו (ע"פ רש"י שם). כי המאבק שבין זרע יעקב לבין זרע אדום - עשיו הרשע, הוא רוחני ביסודו, ואין נצחונות עם ישראל את אויביהם קשורים לחוקי הטבע ולמאזני כוחות וחישובים אסטרטגיים, אלא אך ורק לחוקים רוחניים הקשורים למאזני זכות וחובה, ושאר חשבונות שמים, שאחד מהם מבואר כאן: "אין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף"! דווקא בידי בני רחל יפול זרעו של עשיו, כי רחל היתה צנועה ביותר, והצניעות היא ההפך מאופיו ומהותו והמתנשא של עשיו, שהוא בעל גאווה ומתפאר (מהר"ל, וראה מ"מ-ב 50: "שרי האומות - מידות האומות"). לכן אף שהיה יוסף עדיין תינוק מוטל בעריסה, כבר ניתנה לו עצמה רוחנית, המקרינה ליעקב ובניו את עצמתה של הלהבה השורפת את הקש של עשיו הרשע. בגלל מעלה זו בחר הקב"ה דווקא ביהושע בן נון להנחיל את ארץ ישראל ולגרש מפני בני ישראל את שבעת העמים שגרו בה, מפני שיהושע הוא משבט אפרים בן יוסף. זו גם הסיבה שדווקא את שאול המלך שלח שמואל הנביא להלחם בעמלק, מפני שהוא היה משבט בנימין - בנה של רחל. אף מרדכי הצדיק שנחל נצחון במאבק נגד המן האגגי מזרע עמלק, גם מרדכי היה מצאצאיו של שאול המלך, מבני בניה של רחל אמנו.
עדות על בכור מתוך שיחה סתמית
בדרך הטבע כשאנשים גרים בעיר, וכולם מכירים את כולם, יודעים מי הבנים, מי החתנים, מי הנכדים, מי הבכור, מי כהן ומי קרוב משפחה של המלך, ושאר פרטים על אודות המשפחה, כאשר ראש משפחה כזה נפטר, לא נוצרת שאלה מי הבכור וכיצד לחלק את הירושה, כי כולם יודעים, ואם ישנם בנים צעירים במשפחה, שעדיין אינם יודעים, ישנם עדים לרוב בשכונה, שזוכרים את נישואי ההורים, את הברית של הבכור, את פדיון הבן, את בר-המצווה את החתונה, את לידת הנכד, וכן את לידת שאר הילדים בבית הזה, וחלק מהציבור אף זוכר את תאריכי הלידה, כך שבנקל אפשר להביא שני עדים לפני דייני בית הדין ולהעיד מי הבכור. אבל כאשר מגיעה משפחת מהגרים מארץ לא נודעת, ומתיישבים לגור במקום זר, כשאיש אינו מכיר את האב ואת ילדיו, ופעם ללא הודעה מוקדמת הוא התבטא על אחד מבניו "בכור", ולפתע נפטר האב מבלי להשאיר צוואה והוראות. בין הבנים מתגלע ויכוח, כשהאחד אומר שהוא בכור ומגיע לו פי-שניים בנכסי האב. אין לאיש הוכחות שהוא צודק, אבל אין גם הוכחות הסותרות את טיעונו. במקרים כגון זה די להביא סיפור בלתי מגמתי, שהועבר באופן של "משיח לפי תומו" כדי להוכיח כאחד הצדדים.
כאן יש לנו דוגמא לכך. כאשר עד בא לפני הדיין שעסק בכזו סוגיה של ויכוח בין אחים על טענת אחד מהם ששמו היה 'שכחת' שהוא בכור. אמר העד: מוחזקני בזה ששמו 'שכחת', שהוא בכור, וממילא הוא זכאי ליטול פי-שניים בנכסי אביו שנפטר. שאל הדיין: מהיכן אתה יודע? והרי כדי להוציא ממון מהאחים צריך להסתמך על ראיה מוצקת, ולא די באיזושהי שמועה קלושה, שהבכור עצמו אוהב להסתמך עליה, אבל היא אינה די מבוררת כדי לאלץ את שאר האחים להתייחס אליה בכובד ראש. אמר העד: כאשר היו באים אנשים להרפא אל אביו, היה האב אומר לבאים: לכו אל 'שכחת' בני, שבכור הוא, והרוק שלו מרפא את העין, כי ברוק ישנם חומרי עיכול עדינים המתאימים לרפא מחלות עינים, בפרט רוק של לפני ארוחת הבוקר (שבת קח/ב). היתה בזמנם מסורת שברוק של בן בכור ישנם מעלות נוספות, והנה מצאנו את האב שמליץ על מעלות אלה, ושלח אל בנו כמשיח לפי תומו, מבלי שתהיינה לו תכניות להעניק לבן האחד עדיפות בירושה, אלא פשוט המליץ על הרוק של הבן 'שכחת', ועתה מבקש הבן להעניק לעצמו פי-שניים בירושה מכח אותה המלצה סתמית.
החכמים שאלו: אולי נער זה הוא בכור לאמו! ואינו זכאי ליטול פי-שנים בנכסי האב. השיבו החכמים שערעור זה אינו מוצדק, כי יש לנו מסורת האומרת: בכור מאביו - רוקו מרפא. גם האבא ידע כלל זה ו שלח את הסובלים אל 'שכחת', הרי שהוא בכור וזכאי בירושה כפולה.
כך יוצא למסקנה שבין אם המבקשים את רפואתו אכן נושעו מהרוק שלו או לא, אבל האבא שהמליץ על הרוק, ולא היתה לו כל כוונת ירושה, ואחד העוברים ושבים זוכר המלצה זו ומעיד עליה באזני הדיינים, יש בעדות זו כדי להוכיח על היות הבן בכור. הרי שדווקא הבן הבכור עצמו הוא זה שנושע מהרוק של עצמו, אם לא בבריאות, אז לפחות בירושה כפולה.
