תודעה עצמית / רפי זברגר

בבא בתרא  כח ע''ב

הקדמה

היום אנו מתחילים פרק שלישי של המסכת, פרק חזקת הבתים. נקדים ונאמר כי יש שני סוגי חזקה. חזקת קנין בקרקעות וחזקת ראיה לבעלות. הסוג הראשון הוא אחד מדרכי הקנין של קרקע (כסף, שטר או חזקה). חזקה זו תתבצע על ידי אחת הפעולות של: ''גדר (לשים גדר מסביב לשטח), נעל ("לנעול" את השטח) פָרָץ (לפרוץ [לפתוח] את השטח)'' – פעולות המעידות על בעלות, בדומה למשיכה במטלטלין, וכך מבצעים את פעולת הקניין בקרקעות.
הסוג השני הוא הסוג עליו מדברים בתחילת הפרק, והוא עצם ישיבת האדם בנכס. אדם המוכיח כי ישב בנכס, והבעלים לא מחו ולא ערערו במשך שלוש שנים, והוא טוען כי קנה את הקרקע ואיבד את שטר מכירה – זוכה בקרקע.  
 

הנושא

בתחילת הגמרא חיפשנו מקור לדין זה של שלוש שנים. השיבה הגמרא כי המקור הוא מדין שור מועד. כזכור, שור אשר נגח שלוש פעמים, מפסיק להיות שור תם והופך להיות שור מועד. ישנם מספר חילוקים בין שור תום לשור מועד שהמרכזי שבהם, הוא כי שור תם שנגח - בעליו משלם חצי מהנזק, לעומת שור מועד אשר נגח – בעליו משלם נזק שלם. 
הגמרא שואלת מספר שאלות על מקור זה, נצטט את השתיים הראשונות:
1. אי מה שור מועד על נגיחה רביעית לא מיחייב, הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימיה ברשותיה? 
כלומר, הפעלת מעשית של שור מועד מתחילה בנגיחה הרביעית, ואם אנו לומדים את דין החזקה משור מועד, צריך גם פה להיות שרק אחרי שנה רביעית תהיה חזקה, וכאמור אנו יודעים שהחזקה נקבעת לאחר שלוש שנים. 
עונה הגמרא: התם מכי נגח שלש נגיחות הוי מועד, ואידך – כי לא נגח מאי לשלם? הכא, כיוון שאכלה תלת שני –קיימא ליה ברשותיה. אומרת הגמרא, בעצם, גם בשור מועד הוא נעשה מועד מיד אחרי הנגיחה השלישית, אך הבעלים לא מתחייבים כלום, עד שלא ייגח בפעם הרביעית. לכן, גם החזקה נקבעת לאחר שלוש שנים בלבד. 
2. אלא מעתה, חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה? שואלת הגמרא: אם לומדים משור המועד, שם הופך השור להיות מועד, ללא "טענה של הניזקים", אולי חזקת שלוש שנים תהיה גם ללא טענה מצד המחזיק, וזה הרי לא ייתכן, מכיוון שלמדנו (דף מ''א.): כל חזקה שאין עמה טענה- אינה חזקה. כלומר, אם המחזיק יושב בקרקע של חברו, וטוען: מעולם לא אמר לי אדם, דבר מעולם. כלומר, החלטתי יום בהיר אחד לשבת בקרקע זו, "וכך יצא" שעברו שלוש שנים, ומכוח ישיבה זו בלבד אני טוען בעלות על הקרקע – אין זה עובד - צריך טענה של ''קניתי את הקרקע'' או משהו דומה. 
עונה הגמרא: למרות שלמדנו משור מועד, יש סברה לומר שחזקה ללא טענה אינה מועילה: השתא, איהו לא טעין, אנן ליטעון ליה? אם הוא אינו טוען שום טענת בעלות (מעבר לישיבה שלוש שנים), ולא מספר כי קנה או ירש קרקע זו – במקרה כזה, אנחנו, בית הדין נטען בשבילו? הרי זה לא הגיוני – לכן דורשים חזקה עם טענה. 
  

מהו המסר?

מדין של חזקה הדורשת טענה בצידה, אנו למדים כי ''הדברים לא יורדים מן השמים''. אדם לא זוכה בקרקע, גם אם ישב בה שלוש שנים ללא ''טענה טובה'' כי אמנם קנה, ירש אותה או קבלה במתנה. ללא טענה – אין חזקה.
הטענה בעצם מסמלת את ''ההשתדלות של האדם'' בחפץ. את הקשר שלו אליו ואת השאיפה שלו לזכות בו.
נוכל ללמוד מכאן, כי יש לחנך את ילדינו לעמול, להשקיע, ''לבנות טענות'' על כל נושא שהם מבקשים לגעת בו.
ילד צריך להבין, מדוע הוא עושה פעולה, מה משמעותה ומה מטרתה. יש לתת לילד כלים ללמוד ''טכניקה'' זו. לנסות כל פעם לשאול אותו מחדש על פעולות שהוא עושה, מה הסיבה ומהן המניעים לעשייה זו. כך, במשך הזמן, נרגיל אותו לחשיבה עצמאית, ולתובנה כי רצוי להבין ולהפנים את התודעה של פעולותינו בחיים, לדעת להסביר בכל רגע, מדוע ולמה אנו עושים מה שאנו עושים, וכן להסביר מדוע איננו עושים פעולות אחרות.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]