חוסר דיוק / רפי זברגר

בבא בתרא  כז ע''א

הקדמה

אנו ממשיכים לדון על המשנה מתחילת דף כ''ו העוסקת בהרחקות של אילן משדה, וכך פוסקת המשנה: לא יטע אדם אילן (בתוך כרם) סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. 
לקראת סוף הדף הקודם הבאנו את דעתו של עולא: אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו ביכורים. עולא פוסק כי אילן הסמוך לאדמת חברו פחות משש עשרה אמות, הרי הוא יונק משדה חברו, ולכן נחשב לגזל. אי לכך אין להביא מקרקע זו ביכורים, שהרי במצוות ביכורים אשר נכתבה בפרשת כי תבוא (דברים כ''ו) הוגדר כי צריך להביא ביכורים מ: כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ ואלו, אינם פירות מהארץ שלו, אלא משל חברו. 
 

הנושא

מנסה הגמרא למצוא את מקור דינו של עולא. בניסיון השני בסוף הדף הקודם, מצטטת הגמרא משנה ממסכת שביעית (פרק א', משנה מ''ה): שלשה אילנות של שלשה בני אדם – הרי אלו מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן. 
המשנה עוסקת בדיני ''ערב שביעית'', כלומר בשנה השישית של השמיטה, לפני שנת השמיטה. דיני שביעית חלים גם בשנה זו, בהתאם לסוג הגידול: אם בשדה אילן (מטע) – ניתן לחרוש ולעבדו עד חג שבועות [בלשון התורה: עצרת], ואם בשדה לבן (חיטה) – ניתן לעבדו רק עד פסח. 
אומרת משנה זו, אם ישנם שלושה אילנות, אפילו של שלושה בני אדם שונים, הרי ניתן לצרפם כדי להגדיר מקום זה כ''שדה אילן'', ואז ניתן לחרוש את כל בית סאה (שטח של חמישים אמה על חמשים אמה) שבה נמצאים אילנות אלו. 
דנה הגמרא: מהו השטח של בית סאה? ועונה מיד: תרי אלפי וחמש מאה גרמידי. בזמן הגמרא לא היו מחשבים ולא ביצעו פעולות כפל כפי שאנו מכירים. היום אנו יודעים שחמישים כפול חמישים שווה אלפיים וחמש מאות. 
הגמרא קוראת לשטח זה: אלפיים וחמש מאות רצועות כשאורך כל רצועה אמה אחת. זהו במילים אחרות שטח של אלפיים וחמש מאות אמה. ממשיכה הגמרא ומגיעה למסקנה כי ''מקומו'' של כל אחד מבעלי האילנות הוא תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא (שמונה מאות, שלושים ושלוש ושליש שהם 2500/3). אם כן, למדה הגמרא בשלב זה, כי משנה זו היא כשיטת עולא, המחייבת להשאיר לכל אילן שש עשרה אמה מכל צד. 
הגמרא מקשה על מסקנה זו: אכתי נפישי ליה דעולא. כלומר, עדיין השיעור של עולא גדול יותר מהשיעור שלמדנו במשנה. אם נעשה חישוב של שש עשרה אמות מכל צד של האילן בשיטת עולא, הרי ביחד שלושים ושתים אמה. אם נכפיל שלושים ושתים בשלושים ושתים (זה בעצם ''השטח של האילן הבודד'') הרי נגיע לאלף עשרים וארבע אמות, וזהו שיעור גדול יותר משיעור המשנה (שמונה מאות שלושים ושלשה ושליש). 
עונה הגמרא: לא דק. כלומר, עולא לא דקדק בשיעורו, ובכל אופן ניתן אולי לומר כי המשנה מוכיחה את שיטתו. 
הגמרא לא מקבלת תשובה זו וטוענת: אימור דאמרינן לא דק – לחומרא, לקולא לא דק מי אמרינן? 
במילים שלנו: אם לא מדייקים ומחמירים – ניתן לקבל זאת, אך לא יכול להיות שלא מדייקים ומקילים בדין. 
הקולא בשיטת עולא: אילן ששיטחו גדול יותר, יכול להצטרף ל''שדה אילן'' ופטור ממצוות ביכורים!  
מוזמנים לעיין בתשובת הגמרא לקושיא זו.  
 

מהו המסר?

יש אנשים ''בעלי תודעת שלימות'' אשר מרגישים מחויבות לעשות כל דבר בשלימות. אם לא מצליחים בכך, הם עצובים, מתוחים ומרגישים לא טוב. ניתן לומר כי שאיפה למצוינות היא תכונה טובה. תכונה המדרבנת אנשים לעשייה, להתקדמות ולבנייה עצמית. בד בבד עם תחושה זו, יש ללמוד כי בפועל, לא תמיד הכול מסתדר. לא תמיד הכול הולך כפי שמתכננים ומכינים. יש לקחת ''תקלות'' אלו בקלות, ולא להיכנס למרה שחורה בעקבות כך.
למדנו היום שאפשר לא לדייק בחיים ולא לדקדק בכל דבר.
עוד למדנו, שאם לא מדייקים זה חייב להיות לצד ההחמרה ולא ההקלה.
אם מדובר ביחסי אנוש, הרי שעשייה בערך, צריכה להיות תמיד "לטובת השני''.
אם לא משלמים בדיוק את המחיר, יש תמיד להוסיף מעט ולא להפחית.
אם מדברים באי דיוק בכבוד הראוי לתת לזולת, הרי שיש להוסיף כבוד ולא להמעיט.
מנגד, אם מבקשים להעניש באי דיוק, הרי שיש להעניש פחות מן הנדרש ולא להוסיף.
בנוגע לאהבת אנשים קרובים, בני משפחה וחברים – ניתן "לא לדייק" ו"להחמיר" כמה שיותר - להוסיף אהבה, חיבה שלום ורעות בין איש לרעהו, בין איש לבן/בת זוג, וכמובן, הורים וילדים בשני הכיוונים.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]