תוכחה עקיפה / רפי זברגר

בבא בתרא  כו ע''א

הקדמה

המשנה בדף שלנו עוסקת בהרחקות של אילן משדה, וכך פוסקת המשנה: לא יטע אדם אילן (בתוך כרם) סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. על שיעור זה למדנו בתחילת הגמרא: ארבע אמות שאמרו, כדי עבודת הכרם. כלומר אנו מבקשים לתת לבעל הכרם מקום לחרוש מבלי להכניס את המחרשה לתחום של שדה חברו.
 

הנושא

נכיר מעשה שהיה, העוסק בהרחקות בין אילן לכרם: רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף [לרב חנן היו דקלים על המיצר (גבול) של פרדסו (כרם) של רב יוסף]. הוו אתו ציפורי, יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה. [התיישבו ציפורים על הדקלים בכרם, ומשם "קפצו ונחתו" בתוך הפרדס, והפסידו אותו].
אמר לו רב יוסף: זיל קוץ [לך תקצוץ בבקשה את העצים]
ענה לו רבא בן רב חנן: והא ארחקי לי [והרי הרחקתי את האילנות ארבע אמות, בדיוק כפי שהוגדר לי].
השיב לו חזרה רב יוסף: הני מילי לאילנות, אבל לגפנים בעי טפי [שיעור ההרחקה שלמדנו במשנה (ארבע אמות) מתאים לאילנות המוזכרות במשנה, אך לעצים של כרם צריך יותר מארבע אמות]. לכן, אומר רב יוסף, בהחלט ייתכן שלכרם צריך הרחקה יותר גדולה. ....
אמר רבא: אנא לא קייצנא [אני לא אקצוץ], והסביר מיד את דעתו: דאמר רב: האי דיקלא דטעין קבא – אסור למקצייה [דקל אשר הוציא פירות בשיעור קב אסור לקוצצו].
הוסיף וסיפר רבא, בשמו של רבי חנינא: לא שכיב שכחת ברי, אלא דקץ תאנתא בלא זמניה, מר אי ניחא ליה קוץ. [לא מת בנו (נקרא בשם "שכחת") אלא בעקבות אכילת תאנה לפני זמנה, אם "ברור לך כשמש" – תוכל לקצוץ בעצמך]. 
 

מהו המסר?

רבא בטענותיו, בעצם רצה ''להוכיח'' את רב יוסף, ולומר לו במילים אחרות: אינך אלא טועה. הבקשה שאתה מבקש ממני לקצוץ את הדקלים, ''איננה בקשה ראויה''. במקום לומר זאת באופן ישיר, העדיף רבא לספר סיפור אחר, שם ביצעו את הפעולה הלא ראויה, ונענשו. את היישום של הסיפור השאיר רבא לחשיבה עצמית של רב יוסף...
זהו שיעור יפה בתוכחה: אין צורך להוכיח באופן ישיר ובוטה, אלא ניתן לרמוז, לספר מקרים דומים, להמשיל משלים וכו', כדי שהאדם המוכח לא יתבייש, יבין מתוך הדברים ויימנע מלעשות את הפעולה האסורה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]