סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1015

"עמלק סימן"

בבא בתרא מו ע"ב

הגמ' דנה על פסולי עדות שונים שפסול העדות שלהם נובע מכך שהם נוגעים בעדותם, יש להם איזו שהיא תועלת מהגדת העדות, וכל עד שאינו מעיד בתום לב אלא מעיד עבור אינטרס אישי, הרי הוא עד פסול. והגמ' מביאה במסכת זו של פסולי עדות משום נגיעה כמה וכמה אנשים שלמרות שהיה עלינו לפסול אותם משום נגיעה, בכ"ז הגמ' מכשירה את אותם אנשים כל אחד ואחד משום טעם שונה. לפני שהגמ' מונה את אותם כשרים לעדות כל אחד וחידושו, היא נותנת סימן לאותם כשרי עדות. כדרכה של הגמ' בהרבה מקומות לתת סימן לכמה סוגיות, זאת משום שכל עוד שרב אשי לא חתם את התלמוד, היו כל הסוגיות נלמדות ע"י חכמי ביהמ"ד בע"פ. כדי להקל על הזיכרון, היו אוספים קבצים של הלכות ונותנים לאותם קבצים סימנים שונים, ע"פ הסימן קל היה לזכור את ההלכות. הסימן שהגמ' נוקטת בו לאותם כשרי עדות, הוא סימן מפתיע מאוד, וכך נאמר בגמ' "עמלק סימן", הסימן של אותם כשרי עדות הוא במלה עמלק, וכפי שהגמ' מפרטת בהמשך "ע", היינו "ערב", "מ" היינו "מלוה", "ל" היינו "לוקח", "ק" היינו "קבלן". כל אחד מהמנויים יש בו חידוש נפרד מדוע הוא כשר לעדות בסיטואציה מסוימת.

נקיטת התיבה עמלק כסימן לזיכרון אומרת לכאורה דרשיני, הרבה סימנים יש בש"ס, פעמים שיש להם משמעות עצמית, ופעמים שאין להם, אבל כאשר אנו נוקטים סימן לזיכרון, מאוד לא מסתבר לנקוט סימן בתיבה שמשמעותה הפוכה מן הזכרון, הרי אנו מצווים למחות את זכרו של עמלק, ולא לזכור אותו, כיצד יתכן שחז"ל בחרו דווקא בשם עמלק כסימן לזכירה.

עמד על כך הגאון היעב"ץ, כשהוא מתרץ את הדברים בהסבר מפתיע: "חידוש שנתנו סימן כזה במי שנאמר בו: "תמחה את זכר עמלק", אולי מצאו לו רמז מן התורה, במאי דסיים קרא תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח, שתיבת לא מופסקת בטעם טיפחא, להורות שיש בו מקום גם לשכחה. ודוגמא לזה דרשו בספר הזוהר בהזהרות שבעשרת הדברות, ולהתיר להשתמש בו לאוקמי אגרסה".

נסביר את דבריו הנפלאים של היעב"ץ קודם שנראה כיצד הוא ממשיך בדבריו. הזוהר בפרשת יתרו בדף צ"ו: מגלה פנים חדשות בלאווים המנויים בסוף עשרת הדברות. בסוף עשרת הדברות נאמר: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה ברעך עד שקר. במסורה מופיע קו מפסיק בין תיבת לא, לבין תיבת תרצח, וכך גם בשאר הלאווים המנויים שם . הזוהר מסביר את הקו המפסיק שנמסר לנו במסורה בהסבר מפתיע. אנו מוזהרים לא לרצוח, ויש כמובן לקרוא את הלא תרצח בנשימה אחת, אבל נמסר לנו במסורה מפי משה רבינו איש מפי איש שיש פעמים בהם יש ציווי כן לרצוח כגון: הרוגי בית דין. נצטווינו מפי הגבורה להרוג את הנדונים למוות, והתורה מרמזת לנו זאת בכך שהיא מסרה לנו במסורה הפסק של מקף בין לא, לבין תרצח, ללמדנו: שפעמים שאנו מצווים כן תרצח, זהו פשר הקו המפסיק. וכך ממשיך הזוהר ומונה את ההסבר של המקף המפסיק גם בלאווים הבאים.

ע"פ דברי זוהר נפלאים אלו, מחדש היעב"ץ חידוש גדול. נאמר בתורה בפרשת כי תצא: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". המשמעות הפשוטה של הפסוק שיש עלינו למחות את זכרו של עמלק וכדברי רש"י מהספרי, מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפי' על הבהמה. והתורה מוסיפה על הציווי של תמחה את זכר עמלק מתחת השמים את התיבות לא תשכח, והכוונה לא לשכוח למחות את זכר עמלק. עלינו תמיד לזכור את הציווי של תמחה את זכר עמלק, הטעמים שאף הם ניתנו לנו במסורת איש מפי איש, מפי משה רבינו מחלקים את תיבת לא, מתיבת תשכח. תיבת לא מוטעמת תחתיה בטעם של טיפחא, ותיבת תשכח בסוף פסוק. אילו היתה התורה מטעמת את לא תשכח בטעמים המוסברים ע"פ המשמעות, היה על התורה להצמיד את תיבת לא לתיבת תשכח, היה מתאים להטעים את תיבת לא בטעם של מרכא, ולא בטעם של טפחא, או בכל טעם אחר המצמיד את התיבה המוטעמת לתיבה הבאה. הטעם של טפחא מפריד את התיבה המוטעמת בטפחא מהתיבה הבאה אחריה. והדבר אומר דרשני: הרי לא תשכח, יש כאן כוונה להצמיד בין לא, לתשכח. סבור היעב"ץ לומר: שכשם שהזוהר דרש כמין חומר את הקו המפסיק בין הלא תרצח בעשרת הדברות, כך גם כאן רמזה לנו התורה בטעם המפריד בין הלא לבין התשכח, לומר לנו: שפעמים שיש עלינו לשכוח את הציווי של תמחה את זכר עמלק, ודווקא כן לזכור את עמלק. למשל במקרה שלנו, כאשר יש לנו צירוף אותיות של עמלק שאנו משתמשים בו כדי לזכור סוגיית גמ' מסובכת אנו משתמשים דווקא בסימן עמלק. וזו כוונת התורה בהפרדה בין הלא לבין התשכח, שפעמים נדירות אנו מצווים לשכוח את הציווי של תמחה את זכר עמלק, ודווקא כן לזכור אותו וכדברי היעב"ץ "שתיבת לא, מופסקת בטעם טפחא, להורות שיש פה מקום גם לשיכחא ולהתיר להשתמש בשם עמלק לאוקמי אגירסא. והיעב"ץ ממשיך בהסבר העניין: "בכל מה דאסר לן רחמנא שרי, כדאיתא בחולין ק"ט:" כוונתו לדברי הגמ' בחולין: שהתורה לא אסרה דבר אלא אם כן היא התירה דבר בדומה לו. למשל: איסור הדם הותר לנו בצורה של אכילת כבד שהוא מלא דם, ומותר לנו לאכול כבד אחר צליה למרות שגם אחר הצליה עדיין הוא מלא דם, כך גם ביחס לחלב בהמה שנאסר, חלב חיה מותר. הגמ' שם ממשיכה ללמוד גם את בשר החזיר שנאסר לנו באכילה, אבל המוח של דג בשם שיבוטא יש לו אותו טעם כמו לבשר החזיר, והמוח של השיבוטא הותר לנו, וכך ממשיכה שם הגמ' בחולין למנות כמה וכמה איסורים.

סבור הגאון בעל היעב"ץ: שגם גמרתינו יכולה להתפרש ע"פ הסבר הגמ' בחולין: כאשר התורה אסרה עלינו לזכור את עמלק, היא התירה לנו מאין האיסור במקרה של לאוקמי אגירסה. ממשיך היעב"ץ: להכניס מנובל לבית המדרש לשבר כוחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שבו.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)