הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

בבא בתרא כא ע"א

תלמוד בבלי בבא בתרא כא, א:

"כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה, דכתיב: תמחה את זכר עמלק. אמר ליה: והא אנן זכר קרינן! א"ל: אנא זכר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה: היאך אקריתן? אמר ליה: זכר. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה: אמאי? א"ל, דכתיב: ארור עושה מלאכת ה' רמיה".

סוגיה זו אומרת דרשני. לפי סוגיה זו יוצא שאם יואב היה נוהג כראוי הוא היה מתנהג לאדום כמו לעמלק (עמלק היה הסבא של אדום) מוכרחים לומר שלדעת הבבלי עמלק זה עניין גזעי. גזע של רע, וממילא גם אדום חייב מיתה.

לעומת זאת לדעת הירושלמי עמלק זה סוג של רעיון רשע (כעין מה שמקובל אצל ר' חיים מבריסק שכל מי שהוא צורר את ישראל יש לו דין עמלק).

תלמוד ירושלמי ראש השנה א, א:

"א"ר יודן בי ר' שלום כתיב [מלכים א יא טז] כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לך [דברים ב ה] אל תתגרו בם וביקשת להתגרות בם חייך שאינן נימנין לך".

בירושלמי מדובר באותו נושא של הריגת הזכרים באדום (למרות שבירושלמי לא מוזכר המשך הפסוק של הריגת הזכרים) ודוד האחראי על יואב נענש על זה.

לפי הירושלמי יוצא שבאופן עקרוני ליואב היה אסור להרוג את אדום, למרות שהוא הסבא של עמלק בגלל שכאשר אנו מדברים על עמלק לא מדובר במשהו גזעי אלא בדבר רעיוני, עמלק הוא סמל של רשע, שחייבים להילחם נגדו.

ישנו חיזוק נוסף לרעיון זה ממקור נוסף בירושלמי

תלמוד ירושלמי יבמות ב, ו:

"רבי שמעון בן לקיש אמר גוים אין להם יחסין...והא כתיב [מלכים א טו יח] וישלח המלך אסא אל בן הדד בן טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק לאמר. קוצץ בן קוצץ. כמה דאת אמר [אסתר ט כד] כי המן בן המדתא. וכי בן המדתא היה. אלא צורר בן צורר אוף הכא קוצץ בן קוצץ".

לא ניכנס לגוף הסוגיה, אולם ריש לקיש בתשובה לשאלה מסביר שלמרות שכתוב בפסוק המן בן המדתא האגגי, המן כלל וכלל לא היה בן המדתא, וכלל לא היה שייך לאגג מלך עמלק, אלא כדי שנבין שמדובר פה בצורר משמעותי מעצימים את עוצמת הרשעה שלו בכך שמייחסים אותו לצורר אחר. הוא שאמרנו כאשר מדברים על עמלק מדברים על רשעה עצמה. כל מי שהוא צורר את עם ישראל יש לו דין עמלק.