הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"פשיטא"; נזיקין - "איסורא" או "ממונא"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא יט ע"א
וסד בסיד. איבעיא להו: וסד בסיד תנן, או דילמא או סד בסיד תנן?
פשיטא דוסד בסיד תנן,
דאי סלקא דעתך דאו סד בסיד תנן, אם כן ליערבינהו וליתנינהו!
דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא,
רישא - היזיקא דמתונא, סיפא - היזיקא דהבלא.
ת"ש, רבי יהודה אומר: סלע הבא בידים - זה חופר בורו מכאן, וזה חופר בורו מכאן,
זה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד, וזה מרחיק ג' טפחים וסד בסיד;
טעמא דבא בידים, הא לא בא בידים - לא!
ה"ה דאף על גב דלא בא בידים נמי סד בסיד,
ובא בידים איצטריכא ליה,
סד"א כיון דבא בידים ליבעי רווחא טפי, קמ"ל.
1.
הגמרא הציגה "איבעיא" ולא פשטה אותה בסוגייתנו.
2.
מגיד משנה הלכות שכנים פרק ט הלכה א:
... ומ"ש וסד בסיד לומר דתרתי בעינן הרחקה וסיד והוא בעיא בגמרא (דף י"ט) ואמרו פשיטא דתרתי בעינן דאי ס"ד וכו' ונדחה זה שם
אבל כתבו המפרשים ז"ל דכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קי"ל וזה דעת המחבר:
הרמב"ם פוסק שיש צורך גם ב"וסד בסיד" למרות שהשאלה לא נפשטה בגמרא. ה"מגיד משנה" מסביר שהרמב"ם מסתמך על הביטוי "פשיטא" שמובא בגמרא בתחילת התשובה ל"איבעיא" - שכך הלכה. כנראה שהוא סובר ש"עורך הגמרא" הוא זה ששיבץ בסוגיה את הביטוי "פשיטא".
3.
חידושי הרשב"א מסכת בבא בתרא דף יט עמוד א:
ולענין פסק הלכה כיון דאמרי' פשיטא דוסד בסיד תנן הכין קיי"ל,
דאע"ג דדחינן דילמא משום דלא דמי האי הזיקא להאי הזיקא לא שבקינן מאי דאיפשט ליה לגמרא מעיקרא ותפסינן דחויא בעלמא, וכן פסק מורי הרב ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל:
הוא סובר שדחיית הגמרא ל"פשיטא" הוא דיחוי בעלמא [=דיחוי לא מחייב].
3.1
וכן:
ביאור הגר"א חושן משפט סימן קנה ס"ק כו:
[כו] ויסוד. שסובר דמ"ש ודלמא הוא דחויי בעלמא כידוע הסוגיא:
3.2
נראה לי שהדחיה בגמרא מוגדרת כ"דיחוי בעלמא" היא בגלל הסברנו לעיל בסעיף 2, שמי שפסק בסוגייתנו "פשיטא" הוא "עורך הגמרא", שהלכה כמותו.
4.
רא"ש מסכת בבא בתרא פרק ב סימן ד:
איבעיא להו וסד בסיד תנן או דלמא או סד בסיד תנן ולא איפשיטא הלכך אם עשה אחד מהן אין כופין אותו לעשות יותר
הוא חולק על הרמב"ם וסובר שההלכה בסוגייתנו - בגלל ש"איבעיא" לא נפשטה - היא, שלא מחייבים את המזיק לבצע דווקא "וסד בסיד". אפשר לומר שלמעשה הכלל התקף כאן הוא של "המוציא מחברו עליו הראיה".
5.
יש המסבירים [ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד לג] את שיטת הרמב"ם שלא כבסעיף 2. הרמב"ם סובר שיש כאן גם ספק איסור גזל, ולכן יש להחמיר על המזיק [לצאת ידי שמים] ועליו לקיים גם "וסד בסיד", אבל בית דין לא כופים עליו לקיים זאת.
5.1
כלומר, יש כאן שילוב של משמעות פשט דברי הרמב"ם עם דברי הרא"ש לעיל בסעיף 4, שלא כופין אותו לקיים את ה"וסד בסיד.
6.
ביאור הגר"א חושן משפט סימן קנה ס"ק ח:
הוא מציין שמדובר במחלוקת עקרונית בין הרמב"ם והרא"ש בכל מקום של בעיה דלא איפשיטא בדיני ממונות שיש בהם גם ענייני "איסור":
[ח] (ליקוט) בכל אלו כו'. כ"ה שיטת הרמב"ם בספיקא
אבל הרא"ש כאן חולק וכ' דא"צ להרחיק מספיקא וע"ל סי"ח בהג"ה
וכה"ג פליגי באבידה בספק איבעיא
וטעמו של הרמב"ם כיון דמן התורה נזקין אסור אזלי' לחומרא
משא"כ להרחיק אח"כ כמ"ש בספק בכור המע"ה
וכן באבידה
הרמב"ם סובר, שלגבי השאלה אם מותר או אסור יש לפסוק לחומרא [מתאים לכלל של "ספיקא דאורייתא לחומרא"], אבל לגבי השאלה הממונית אם בדיעבד צריך המזיק להרחיק אז תקף הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה".
6.1
ושיטת הרא"ש:
מתחשבים רק בכלל של דיני ממונות:
אבל הרא"ש סובר אף על גב שהוא דאורייתא כיון דמילי דממונא אזלי' לקולא כמ"ש בס"פ הזרוע וש"מ
וע' ר"נ בנדרים ז' א' ד"ה ולענין כו'
אבל הרמב"ם סובר דוקא להוציאו מחזקתו כגון שכבר עשה וכמש"ש בחולין פרה בחזקת כו' קמה כו'
וכן בפ"ק דיומא במ"ר ומ"ע המע"ה וכן בספק בכור המע"ה וכן כאן שבא להזיקו (ע"כ):
6.2
וכן:
ביאור הגר"א חושן משפט סימן קנה ס"ק נא
[נא] וי"א. הרא"ש שם ומרדכי בפ' בתרא דב"מ דס"ל דלא איפשטא הבעיא ועס"ג בכל אלו כו' והרמב"ם אזיל לשיטתיה שפסק כן בכל ספיקא והרא"ש פסק בכל ספק שא"צ אפי' לכתחלה וכמ"ש בהרבה מקומות וע"ל ס"י שפ' כהרמב"ם וכן ב"ה בס"ה ע"ש:
7.
וראה שם, ב"מתיבתא", שמביא, שהרמב"ם סובר כעיקרון, שדיני הרחקת נזיקין הם שייכים לתחום של איסור והיתר, ואילו הרא"ש סובר שהם שייכם לתחום דיני ממונות.
8.
וראה שם, ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד לג, בהערות יז-יט.
