מימוש יעדים / רפי זברגר

בבא בתרא יד ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף י"א כלל ויוצא מן הכלל. הכלל: כל שיחלק ושמו עליו – חולקין, ואם לאו – אין חולקין. כלומר, בכל נכס של שני שותפין, אם יחלקו ביניהם, כל חלק יהיה ''חשוב'' כך שאפשר לקרוא את ''שמו עליו'' – במקרה כזה ניתן לכפות אחד על השני לחלוק את הנכס, אבל אם יישאר חלק קטן ''שאינו חשוב'' לא ניתן לכפות.
היוצא מן הכלל: אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים – אפילו פחות מכאן יחלוקו. כלומר, אם יש הסכמה בין הצדדים, ניתן לעשות כל חלוקה שהם רוצים. לכאורה דין זה פשוט, שהרי אנחנו יודעים עיקרון בסיסי הקובע כי ניתן להסכים בין שני צדדים על כל דבר שבממון. ולכן, המשנה מסיימת בדין הבא: וכתבי הקודש – אף על פי ששניהם רוצים – לא יחלוקו. במקרה של ''ביזיון כתבי הקודש'' אין השותפים רשאים לעשות כל חלוקה העולה על רוחם, ואין לחלק את כתבי הקודש. 
מתוך שהזכרנו כתבי הקודש, ממשיכה הגמרא לדון בנושאים הקשורים לדיני ספר תורה. 
 

הנושא

מצטטת הגמרא תוספתא: אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו, ולא הקיפו יותר על אורכו. מנחים סופרי סת''ם, אשר כותבים את ספרי התורה, לכתוב אותיות בגודל כזה, כך שבסופה של הכתיבה, אורכו של הספר יהיה שווה בדיוק להיקפו. מספרת הגמרא, כי שאלו את רבי (יהודה הנשיא): שיעור ספר תורה בכמה? כלומר, מהו האורך וההיקף שאם נגיע אליו, נוכל לקיים את הנחיית התוספתא, להשוות בין האורך וההיקף? ענה רבי: בגוויל – ששה [טפחים]. המשיכו ושאלו את רבי: בקלף בכמה? ענה רבי: איני יודע. 
הגוויל, הוא עור בהמה ש"לא עובּדָה", לעומת קלף שהוא עור בהמה מעובד. בגוויל ידע רבי, וענה כי אם יעשו אורך ששה טפחים, אזי בסופו של דבר ההיקף יהיה זהה לאורך. בקלף, לא ידע רבי לענות תשובה חד משמעית לשאלה. 
ממשיכה הגמרה ומספרת: רב הונא כתב שבעים ספרי תורה, ולא אתרמי ליה אלא אחד. כלומר, מתוך שבעים ספרים שכתב רב הונא, רק ספר תורה אחד יצא כך שאורכו היה שווה להיקפו! 
הרמב''ם בהלכות ספר תורה (פרק ט') כתב דין זה של התוספתא להלכה, אך בפרק הבא והאחרון של הלכות ספר תורה כתב הרמב''ם עשרים דברים הפוסלים את הספר תורה, אך לא מנה דין זה ביניהם, וקבע בסוף ההלכה: ושאר כל הדברים למצווה – לא לעכב.  
 

מהו המסר?

אולי ניתן לומר כי הגמרא מנסה הראות לנו ב''סיפור'' מדהים זה, כיצד המציאות יכולה להיות שונה מאוד מהיעדים והמטרות אשר אנו הצבנו לנו. המטרה הייתה ברורה ומוגדרת לחלוטין, אך בפועל – לא הצליחו להשיגה.
ייתכן גם כי המטרה הייתה ''מעבר ליכולת האנושית'' הרגילה, וההוכחה לכך, שאפילו אדם גדול כרב הונא לא הצליח לעמוד במשימה, אלא רק פעם אחת מתוך שבעים. ההלכה אמנם נפסקה כרב הונא, אך בד בבד הוגדר כי לא ניתן לאכוף זאת, והמטרה הוגדרה ''כמצווה ולא לעיכוב''. ניתן ללמוד מספור זה, מספר מסרים חשובים לחיים.
1. להכיר בעובדה כי ''לא הכול הולך בחיים''. למרות שהגדרנו יעדים ולוח זמנים לביצוע, בהחלט ייתכן, כי ניתקל בקשיים למימושם, אשר לא תמיד תלויים רק בנו.
צריך להכיר בעובדה זו, ולא להיכנס חס וחליליה לייאוש או למרה שחורה, בעקבות אי עמידה ביעדים.
2. יש להשתדל לקבוע מטרות ''ברות השגה לאדם הסביר''. לחשוב ולחַשֵב, מהן היכולות, הכישורים והמאמצים הנדרשים לביצוע המטרות, ולפי זה לקבוע את היעדים והמטרות.
3. רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, ומגדולי חכמי ישראל, לא התבייש לומר על שאלה שנשאל: איני יודע.
זו לא בושה שלא לדעת, וגם ניתן לומר זאת בפה מלא!
4. מעל לכול, לא לתת לחיים שלנו לזרום, מבלי שאנו מנהלים אותם ונותנים להם משמעות.
חשוב מאוד, לקבוע מטרות קצרות טווח וארוכות טווח, כך שבכל רגע נתון תהיה לנו מטרה והגשמה לביצוע.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]