בשלי אני בונה / רפי זברגר

בבא בתרא ז ע''א

אנו עוסקים מסוף הדף הקודם, בשאלות הלכתיות מעשיות, העוסקות במחלוקות בין שני שכנים. 
 

הנושא

באמצע עמוד א' מסופר על שני אחים אשר חלקו בירושה, אחד לקח את ה''טרקלין'' (אספלידא, בלשון הגמרא), והשני לקח את הגינה (תרביצא). אזל ההוא דמטייה תרביצא, וקא בני אשיתא אפומא דאספלידא. מספרת הגמרא, כי הבן אשר קיבל את הגינה, הלך ובנה כותל לפני הטרקלין. 
אמר בעל הטרקלין: קא מאפלת עלי – בניית הכותל על ידך, מאפילה ומחשיכה לי את השימוש בסלון. 
עונה בעל החצר: בדידי קא בנינא. אני בונה ברשותי, ולכן אין מניעה לבניית הכותל, למרות התוצאות שציינת.
פוסק רב חמא: בדין קאמר ליה. כלומר, צודק בעל החצר, כי מותר לו לעשות בחצר כרצונו. 
בעקבות פסיקה זו, שואל רבינא את רב אשי: מה שונה דין זה מדין אחר המוזכר בתוספתא (ב''ב, פרק ד', הלכה י''ד): שני אחין שחלקו, אחד מהן נטל שדה כרם ואחד נטל שדה לבן – יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה לבן (שדה חיטה), שעל מנת כן חלקו. כלומר, אנו למדים מתוך תוספתא זו, כי יש לאחד זכות גם בשטח של חבירו (זכות להשתמש בארבע אמות של חלק חברו), ומדוע אצלנו, פסק רב חמא, כי בעל החצר עושה כדין, ואין לבעל הטרקלין גם חלק בגינה ובאור המגיע ממנה?
עונה רב אשי: שם, כנראה, בעל הכרם שילם לבעל שדה הלבן, לכן, מקבל בעל הכרם גם ארבע אמות בשדה חיטה, כדי שיוכל לעבוד עם כלי עבודה, הנכנסים מעט לשטח של שדה חברו. 
מקשה רבינא: אבל הכא, מאי – דלא עלו להדדי? וכי בשופטני עסקינן, דהאי שקיל אספלידא, והאי שקיל תרביצא, ולא עלו להדדי? לא ייתכן, אומר רבינא, כי שם, בתוספתא מדובר שאחד שילם לשני, ופה בחלוקה של שני האחים, אין בעל הטרקלין שילם לבעל הגינה, שהרי לא יכול להיות, כי אח אחד הסכים לקחת את הגינה, בלא לקבל תוספת כסף, שהרי הגינה שווה הרבה פחות מהטרקלין?
אם כן – אין הבדל בין שני המקרים, וחוזרת השאלה, מדוע פסק רב חמא כך?
עונה שוב רב אשי: נהי דעלו להדדי דמי ליבני כשורי והודרי, דמי אוירא לא עלו להדדי. כנראה בעל הטרקלין שילם לבעל החצר על ההבדלים בין ''עלות טרקלין'' ל''עלות החצר'' בנושאים של ''לְבֵנִים, קורות ומעזיבה'' אבל ''דמי אוויר'' לא קיזזו שילם. ומכיוון שבעל החצר לא קיבל שום דבר על שימוש באוויר, הרי הוא יכול ורשאי לעשות באוויר החצר כרצונו.  
 

מהו המסר?

ההלכה נפסקה כרב חמא שאמר בדידי קא בנינא – "בשלי אני בונה, ולא אכפת לי מהן ההשלכות וההשפעות של מעשי על שכני" - כך נפסק ברמב''ם (הלכות שכנים, פ''ד, ה''י).
זוהי ההלכה בדיני ממונות, הלכות שכנים וכן הלאה, אך לעניות דעתי, מבחינה פסיכולוגית, הייתי ממליץ לבעל החצר לשקול מעשיו פעם שנייה. הוא אמנם ביקש לבנות כותל בחצרו ובנה אותו, ואף קיבל גושפנקא הלכתית למעשיו, אך כיצד ירגיש בתוך תוכו? כאשר יסתכל כל הזמן על כותלו, האם לא יחוש רגשי אשמה וצער. האם לא ישתתף בצערו של שכנו, אשר הכותל גורם לו כל הזמן לתחושת חושך ואי נעימות? כיצד יתנהג כאשר יפגוש את שכנו בחדר מדרגות או ברחוב? האם לא יעשה כל מאמץ לא לפגוש אותו, לא לראות אותו, לא לשמוע את קולו וכדו'. איזה ''טעם לחיים'' יהיה לו, ''עם הכותל'' אך ''בלי השכן''. לכן, עצה טובה שלי לאותו בעל החצר, לשבת עם שכנו, לחשוב ביחד איתו, האם וכיצד ניתן לפתור את הנושא, כך שלשניהם יהיה טוב ונוח?
''מוטב לאבד כותל אחד מאשר לאבד שכן קרוב''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]