גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף קיד ע"א-ע"ב
בדבר הטעם שהשוכר פועלים על ידי שליח - אין בו חובת "לא תלין פעולת שכיר"
מסופר בגמרא (דף קיד) שרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו בבית הקברות של עכו"ם, ושאלו כמה שאלות בעניני הלכה, ובהמשך שאלו: "לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות, אמר ליה, לא מתני מר טהרות, דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר, קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין" וכו', וברש"י: "לאו כהן מר, דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה 'קנא קנאתי', וכן בפינחס 'בקנאו את קנאתי'".
והקשו התוס', אם כן שכהן הוא היאך החיה אליהו את בן האלמנה הצרפית, ככתוב (מ"א יז, יז-כב): "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה וגו'. ויאמר אליה תני לי את בנך וגו' וישכבהו על מטתו. ויקרא אל ה' וגו' ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו".
ותירצו: "שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פיקוח נפש". והקשה על כך הרדב"ז (בתשובותיו ח"ו סי' ב"א רג): "חדא, דאין סומכין על הנס, ותו, דאם ברור לו שיחייהו אם כן לא היה שם פיקוח נפש, ואם היה שם פיקוח נפש אם כן לא היה ברור אצלו שיחייהו". והגאון החיד"א, בספרו שו"ת 'חיים שאל' (ח"ב סי' מג) יישב את הקושיא הראשונה - ד'אין סומכין על הנס' - בשני אופנים: א. כלל זה ש'אין סומכין על הנס' לא נאמר כלפי אליהו זכור לטוב, "דפשיטא טובא דעושין לו נס". ב. הלא אליהו הנביא מלפני שנגע בילד כבר ידע בדבר ה' שיחייהו, ומה שייך לומר בזה שלא יסמוך על הנס. ואת הקושיא השניה יישב בפשטות, ש"היה ברור לו שיחייהו אם יתמודד עליו ממש ויכוין בכונותיו ויחודיו, ולא היה אפשר להחיותו מבלי שיטמא לו, ואם יטמא לו ויתמודד עליו ברור לו שיחייהו, ואם כן אם לא היה נטמא היה פיקוח נפש".
ובתוס' רבינו פרץ איתא (וכ"ה בשטמ"ק בשם תלמיד ר"פ): "יש לומר דלא מת ממש אלא נתעלף, והיינו דכתיב 'עד אשר לא נותר בו נשמה'", כלומר, לא נאמר במפורש שמת, אלא 'עד אשר לא נותר בו נשמה', ואין זה אלא התעלפות קודם המיתה, ולכן היה מותר לאליהו שהוא כהן לנגוע בו, כי עדיין לא היתה בו טומאת מת.
והנה, בעצם הדבר, אם כבר היה מת, נחלקו בזה הראשונים, כמו שכתב הרד"ק (מלכים שם): "יש מי שאומר שלא מת מכל וכל, אלא היה חליו חזק מאד עד שנעצרה נשימתו, ולא היו מכירין ממנו שום סימן חיות לא בנשימה ולא בדפק הגידים, עד שחשבה אמו כי מת הוא וכו', והנכון, כי מת מיתה גמורה, כמו שסוברין בני העולם" (ראה גם מורה נבוכים ח"א פמ"ב; אברבנאל שם). גם הרדב"ז (שם) הביא נידון זה, ומסיק שלא כדברי ר"פ, ונימוקו עמו, שהרי "נתברר בכמה מקומות בתלמוד (פסחים סח.) ובמדרשות (תנדב"א רבה פ"ג; ב"ר עז, א ועוד) שאליהו החיה את המתים", ומזה מוכח שהילד כבר מת ואליהו החייהו, כי לא מצינו מקום נוסף של תחיית המתים על ידי אליהו.
אמנם רבינו פרץ העיר גם לפי דבריו שעדיין לא מת, דלכאורה הדבר תלוי במה שנחלקו במס' נזיר (מג.) אם מותר לכהן לנגוע בגוסס, דלפי ריש לקיש אסור, והרי ילד זה לכל הפחות גוסס היה, ועל כך כתב כי "למאן דאמר כהן אסור בגוסס, צריך לומר כיון שהיה סופו לחיות - כחי דמי", כי האיסור לנגוע בגוסס הוא משום שסופו להיות מת (עי' רש"י נזיר שם), ושאני הכא, שיודע היה שסופו לחיות, ולכן היה מותר לנגוע בו.
עוד תירצו הראשונים (ר"פ שם; תוס' הרא"ש שם): "ושמא על פי הדבור היה", וכעין זה כתב הרדב"ז (שם): "עוד י"ל, דהוראת שעה היתה, כדי שיתקדש שם שמים על ידו, כענין להקריב קדשים בחוץ הסמוך לזה המעשה, שנתקדש ה' על ידו, והכא נמי איכא חילול ה', שכן אמרה 'מה לי ולך איש האלקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני', ויאמרו העולם כי באת אלי ממש, ועל ידי כך מת בני, ואין לך חילול ה' גדול מזה, ולבסוף נתקדש ה', כי אמרה (מלכים שם, כד) 'כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת'".
רבינו בחיי בפרשת פנחס (במדבר כה, יא) כתב ליישב הקושיא, על פי המבואר בסוגייתנו, שאליהו הנביא ענה לתמיהת רבה בר אבוה: "לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות", שהיה בבית הקברות של עכו"ם, ואין עכו"ם מטמאין באהל, ו"לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהיה בן גויה". והעיר עליו הרדב"ז (שם), כי "לפי זה, הא דכתיב 'ויתמודד עליו', לא נגע בו אלא האהיל עליו לבד", כי בטומאת מגע - מטמאים גם מתי עכו"ם, אמנם על עיקר התירוץ הקשה כמה קושיות: "וגם זה אינו נכון, שהרי ארז"ל שהיה יונה בן אמתי, וכי יונה נביא ה' בן נכרית היה, וכי תימא שנתגייר, היאך מייחס אותו אחר אביו... ותו, איך אפשר שיתגורר הנביא אצל הנכרית... ותו וכי בשביל עכו"ם היה נעשה נס כזה, אלא ודאי ישראלית היתה כי צרפית הסמוכה לצידון לישראל היתה".
ואמנם הרדב"ז מיישב באופנים נוספים, די"ל "לעולם לא נטמא אליהו, והא דכתיב 'ויתמודד על הילד', לא על הילד ממש, אלא סמוך לו... כדי שתהיה תפלתו בכוונה יתירה על הילד, כמו 'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו'" (ועי"ש מה שנתקשה על תי' זה). "עוד יש לפרשו, דמת מצוה שאין לו קוברים היה, והטומאה דחויה היא אצלו", אמנם אחר שהאריך הרדב"ז בתשובתו אל השואל אודות קושיא זו הסיק וכתב: "הנה כתבתי לך כל מה שיש אצלי בתירוץ קושיא זו, ואתה תבחר. ולפי דעת חכמי הנסתרות (עי' עשרה מאמרות מאמר חקור הדין ח"ד פי"ח) לא קשיא כלל, כי האומר 'פנחס זה אליהו', שורש נשמתו של פנחס (ולא שפנחס ממש היה, ובאמת לאו כהן היה), וכשאמרו לו 'ולאו כהן הוא מר', לא רצה לגלות הסוד" (ראה 'פתחי נדה' נדה ע:).
